newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

יום כיפור נמצא בקונצנזוס, אבל אינו יותר מהפוגה רגעית במלחמת הדת

הסקרים הלא חשובים מראים תמיד כי שיעור היהודים הישראלים שצמים ביום כיפור הוא גבוה יחסית. אך היום הזה אינו מתייחד במן הילה סגולית ולא מסמל דבר בנוגע לסכסוך בין דת לחילוניות בישראל, שמתעצם דווקא בגלל ההשתלבות הגוברת של החרדים בחיי המדינה

מאת:

במציאות שבה סוגיות של דת ומדינה תופסות יותר ויותר מסדר היום שלנו, בולט יום הכיפורים כסוג של נוה מדבר בתוך הכאוס הפוליטי והציבורי. חובבי הסקרים הלא חשובים בודקים כל שנה מחדש כמה ישראלים יבלו לפחות חלק מהיום בבית הכנסת וכמה יצומו. המספרים גבוהים יחסית. היהודים בישראל הם יותר יהודים ממה שאבותיהם הציונים חלמו עבורם, לפחות בכל הנוגע ליום הזה.

סביב יום כיפור שורר קונצנזוס נדיר, ומעולם לא ניטש ויכוח על אופיו הציבורי. אך בימים אלה, כשאיום של סבב בחירות שלישי מרחף מעל ראשינו, כדאי לבחון את נקודת הזמן הזאת בלוח השנה העברי ולשאול מה מייחד אותו מכל הימים. האם הקונצנזוס הזה מלמד משהו על היחסים בין הדת לחילוניות בישראל, בייחוד על רקע הדיון העמוק והכואב שמתנהל על המרחב הציבורי כאן, שאפשר כמעט להגדיר אותו כמלחמת דת?

הרי גם אם נפרוט את הנושאים שעומדים במרכזה של מלחמת הדת הזאת לפרוטות מעשיות, כמו תחבורה ציבורית בשבת או נישואין אזרחיים, ונספק להם פתרונות כאלה ואחרים – זה לא יספק אף אחד מהצדדים. רק בגלל העיסוק במלחמות באויב משותף, החריפות של הסוגיה מתעמעמת מעט.

למשל, אחת מהתופעות המעניינות שנתקלתי בהן בירושלים – עיר הולדתי ומגוריי, שבה התמודדתי למועצת העיר במערכת בחירות שהרבה מהסוגיות שעלו בה היו סביב הנושא הדתי – היא שאם שואלים תושב חילוני אם העיר מתחלנת או הופכת דתית יותר, רוב הסיכויים שהתשובה תהיה: דתית יותר. המציאות מורכבת יותר. אמנם אוכלוסיית העיר החרדית והדתית גדלה בשיעור ניכר, אבל גם מספר בתי העסק והבילוי הפתוחים בה בשבת גדל מאד בעשור האחרון – יש יותר מסעדות לא כשרות, והמון אירועים תרבותיים. כשהחרדים אומרים שהם פוחדים שהעיר מתחלנת, יש להם סיבה עובדתית להישען עליה.

לכאורה, החרדים לא היו אמורים לקחת חלק מרכזי במלחמה הזאת. הם לא חלק מהפסיפס, חיים במנותק, לא חלק מהסיפור הישראלי, ומחזיקים בתפישת עולם נבדלת, שלא כמו אחיהם הדתיים-לאומיים. במבט פשטני, עיסוק בתקציבים ובטריטוריה שלהם היה אמור לספק אותם. אבל המציאות מוכיחה אחרת.

חרדי חוצה כביש ריק בתל אביב ביום כיפור ב-2018 (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)

חרדי חוצה כביש ריק בתל אביב ביום כיפור ב-2018 (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)

בעשורים האחרונים, וזה לא סוד, ספינת הדגל של הציונות הדתית- הרבנות – נשלטת בחלקה הגדול על ידי הפוליטיקה החרדית. הם ממנים רבנים, דיינים וראשי מועצות דתיות לפי רוחם, ומתווים מדיניות שמרנית בנושאים כמו מעמד אישי, גיור, ושבת. נוצר פה פרדוקס: ככל שהחרדים משתלבים יותר במדינה, ככל שהם הופכים למזוהים יותר ופטריוטים יותר, הם מרחיבים את יריעת הערכים שלהם מעבר לקהילה המסתגרת שבה הם חיים.

דוגמה מצוינת לכך היא עניין המעמד האישי. אם החרדים אכן היו נאמנים עד הסוף לרעיון ההיבדלות מהמדינה, לא היתה להם שום סיבה להתערב בהחלטות הקשורות לה. דווקא תחושת המעורבות היא זו שמדרבנת אותם לדאוג לכך שבישראל אנשים יתחתנו, ובעיקר יתגרשו, לפי ההלכה. אם כולם יתחתנו לפי ההלכה, לא יהיה צורך באילנות יוחסין פנים-קהילתיים, ולפחות באופן תיאורטי, ניתן יהיה לקיים קשרי נישואין בין כל הקהילות היהודיות.

מאבקי השבת גם הם אינם משפיעים על אורח החיים החרדי. כשחילונים מציעים דברים בסגנון של "קחו את בני ברק ותשאירו לנו את תל אביב", הם מפספסים את הנקודה. האדם החרדי הפרטי לא מושפע מחילול שבת מחוץ לשכונה שלו, וחלקם אף מתגורר בשכונות שיש בהן חילול שבת. העניין הוא תחושת האחריות שהם מרגישים כלפי הציבוריות הישראלית, והרצון להשאיר בה חותם יהודי (אורתודוקסי) ברור.

ההבדל בין התפישה החרדית לזו הדתית-לאומית בסוגיות האלה גדול במיוחד בסוגיית הגיור. בזמן שהציבור החרדי לא שש לגייר אנשים שלא ישמרו תורה ומצוות לתפישתם, או בכלל, בציבור הדתי-לאומי מרחיבים את הדאגה לישראליות מתוך הבנה שהישראליות תגבר על היהדות, ושמי שלא יגויר, ייטמע בחברה ויהפוך לבן או בת זוג של יהודי ישראלי בשלב מסוים. כך או כך, אלה ויכוחים פנים-דתיים שמשפיעים על המרחב הציבורי.

החילונים כמובן, חווים את כל זה ככפייה דתית. אך הכעס על המחסור בתחבורה ציבורית בשבת או היעדר מקומות בילוי, על הביורוקרטיה הפולשנית של הרבנות או על הפערים במעמד האישה מול בתי הדין –  כל אלה לא מסבירים את רמת התסכול והזעם הגבוהה מסך הטרדות האלה בציבור החילוני. חשוב לי להגיד, איני מקילה ראש – בטח לא כאישה שחרב העגינות מונפת מעל בנותיה וחברותיה ואולי אף על עצמה בקונסטלציה עתידית. אך פתרונות פרקטיים, ככל שיתגבשו, לא יהיה בהם ליישב את הסכסוך הפנימי הזה.

יום הכיפורים, אם כן, לא מתייחד באיזו הילה סגולית. למרבה האכזבה, הרוגע והשלווה שבה הוא ניחן נגזרים בעיקר מהיותו יום בודד בשנה. דומה הדבר לזוג ידידים שנהנים לבלות יחד באירוע משפחתי או חתונה, שיודעים שבסופו יילכו איש איש לביתו ולכן לא מתרגזים מחוסר טאקט ומגלים אורך רוח נדיב. זה רק ערב אחד, הם אומרים לעצמם, לא נורא. אבל לו הם היו עומדים תחת החופה יחדיו, הנדיבות הזאת היתה מתפוגגת במהירות הבזק. זה כבר לתמיד – ולתמיד זה סיפור אחר לגמרי.

פנינה פויפר היא פעילה פוליטית חרדית, מנהלת מיזם הציבור החרדי ממלכתי ואחראית פרויקט חרדים בעמותת עיר-עמים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

מוש הפוך

איזה יופי, כותרת נהדרת ומוצלחת שמלא יקראו

ומשנה לא פחות מרתק, ונפלא, ומקסים, וחמוד, וחתול. ומשנה לא פחות מרתק, ונפלא, ומקסים, וחמוד, וחתול. ומשנה לא פחות מרתק, ונפלא, ומקסים, וחמוד, וחתול. ומשנה לא פחות מרתק, ונפלא, ומקסים, וחמוד, וחתול

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf