ביום ראשון השבוע התקיים המפגש השנתי הרביעי של "אסיפה ישראלית". האירוע הוא פרי יוזמה וארגון של תנועות הנוער, מועצת תנועות הנוער, תנועת דרור ישראל ושותפים נוספים. היוזמה נועדה לשנות את מתכונת העצרת לציון רצח יצחק רבין, שבה הקהל היה צופה פסיבי, למתכונת אסיפה של מעגלי שיחה, שבהם הקהל שותף פעיל.

הרעיון עובד, ויעיד על כך הגידול במספר מוקדי המפגשים ובמספר המשתתפים משנה לשנה. שני כוכבי תודה מגיעים למארגני האסיפה: האחד עבור עצם המפגש של בני נוער מקבוצות תרבות שונות, מפגש שהוא נדיר לנוכח המבנה המפריד של מערכת החינוך בישראל. השני עבור הנכחת השפה הערבית בכל הטקסטים הכתובים שבהם נעשה שימוש. זהו מהלך אמיץ של המארגנים, בהינתן המאמצים של ממשלת ישראל להקטין את הזהות הלאומית הפלסטינית באמצעות דחיקת מעמדה של השפה הערבית.

מנגד, שלוש הערות ביקורת בהקשר החינוכי. אחת עבור המהלך המתודי המתוכנן. כפי שאציג, במעגלים התנהל דיון ערכי אודות חשיבות השיחה וגבולות השיח המכבד, אולם העמדה שהוצגה בסיכום נגעה לחשיבות ההסכמה. אם המסר המרכזי של האסיפה היה לחזק את הצורך בהסכמה, היה אפשר לדון באומץ בשאלה זו בדיוק: האם הסכמה היא דבר חשוב?

הערה שניה נוגעת לחופש הדיון. המסקנה המסכמת נקבעה, הודפסה והועברה למדריכים עוד לפני שהתחיל הדיון עצמו, על מנת שיקריאו אותה למשתתפים בסיום. אפשר לצפות מאנשי תנועות הנוער, האמונים על חינוך בלתי פורמלי, שיתכננו מהלך חינוכי הרבה יותר פתוח וחופשי.

הערה שלישית לתוכן: הדיון אודות "מופעים שונים של אי שוויון" ואודות "גבולות השיח" הוא סטרילי. המארגנים בחרו בתחום הבטוח שבו ניתן היה לצפות שיגובשו "הסכמות משותפות". אלא שרבין לא נרצח בגלל חסרונו של צדק חברתי, ואפילו לא בגלל שנחצו גבולות השיח המכבד. רבין הוביל מהלך שעשוי היה לסיים את הכיבוש. באותה שעה שבני הנוער גיבשו הסכמות בכיכר, חבריהם המבוגרים מהם בשנה עד שנתיים בלבד, דרכו את רוביהם בעמדות המצור על רצועת עזה, ברחובות הערים הפלסטיניות

איך קורה שמכנסים את מיטב המומחים כדי לפתור "תופעות בלתי רצויות" שהתלוו אל מבחני המיצ"ב, ובהן "לחץ גדול על תלמידים, מורים ומנהלים; פגיעה בתהליכי הלמידה; עיוות בהקצאת המשאבים; ופגיעה בטוהר הבחינות", ואחרי כחצי שנה של דיונים מגיעים למסקנה שיש להכפיל פי שישה את קדחת המבחנים: לא מבחן אחד כל שלוש שנים, אלא שני מבחנים בכל שנה?

השבוע פירסם משרד החינוך את המתכונת החדשה של מבחני המיצ"ב. עד היום נבחן כל בית ספר אחת לשלוש שנים במבחן חיצוני בכיתות ה' (במקצועות שפה, מתמטיקה ואנגלית) ובכיתות ח' (שפה, מתמטיקה, אנגלית ומדעים). מהשנה הבאה ייבחנו כל בתי ספר בכל שנה: מבחן חיצוני אחד בתחילת השנה בשפה בכיתות ד' ו-ח', ומבחן חיצוני נוסף במחצית השנה באחד המקצועות: מתמטיקה (כיתות ה' או ו' וכיתות ח' או ט'), שפת אם (ה' או ו' וכיתה ט'), אנגלית (ה' או ו' וח' או ט') או מדעים (ח' או ט').

כלי המדידה אינו אמין. תלמידי תיכון בירושלים בזמן מבחן (צילום: פלאש90)

בעקבות ההחלטה הזאת, מבחני המיצ"ב החיצוניים ירחפו מעל ראשיהם של הילדים, המורים והמנהלים כל שנה, כל השנה. ההחלטות התקבלו כסיכום עבודתה של ועדה מקצועית (שדיוניה ומסקנותיה לא פורסמו) וכן התייעצות עם מומחים ועם הציבור, כפי שתיארתי כאן בחודש מאי.

אביא בהמשך עמדות של חברי, אנשי חינוך מוערכים, שדעתם שונה משלי, אך אפתח בזה: ראשית, ההורים והמורים יכולים לדעת מה הרמה הלימודית של כל ילד וילדה גם בלי מבחני המיצ"ב. הקשר האינטימי הבין-אישי בין מבוגר לילד אמור לחשוף את כל מה שנדרש לדעת. אם הוא לא – צריך לשפר את הקשר,

רק חמש מאיות האחוז (0.0005) מילדי ישראל לומדים בחינוך ביתי, ואף על פי כן הם מציבים אתגר של ממש בפני מערכת החינוך הפורמלית. התמונה הכללית אודות חינוך ביתי היא מדהימה: ללא תקציבי העתק של משרד החינוך, ללא הכשרת מורים מקצועית וממושכת, ללא תכניות לימודים, ללא מבנים, עזרים ואמצעים מיוחדים, וללא פיקוח, מדידה ושליטה, מצליחים הורים להביא את ילדיהם להישגים טובים יותר, או לפחות זהים, לאלה של הלומדים בבתי הספר.

עד תחילת המאה ה-20, רק שליש מילדי העולם למדו בבתי ספר ממלכתיים. היום יותר מ-90 אחוז. ילדים בבית ספר במעלה אדומים (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

הדברים עולים מתוך דוח שפורסם השבוע מטעם "יוזמה – מרכז לידע ולמחקר בחינוך" של האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. גילוי נאות – את הדוח כתבתי אני (ג.ג.) במסגרת עבודתי כחוקר פרילנס של "יוזמה". הדוח הוזמן על ידי משרד החינוך במטרה לבחון את המדיניות הנוהגת בישראל בהשוואה לנהוג במדינות אחרות. הדוח סוקר מידע מחקרי על חינוך ביתי בעולם בשלושה נושאים: מדיניות, הישגים ועמדות.

הדוח מציג תמונת מצב של הידע הקיים ואין בו קריאה בעד חינוך ביתי או נגדו. עם זאת בהחלט עולה מתוכו שאלה מהותית למחשבה ולדיון: מה טיבו של הנוהג המודרני לחייב הורים להעביר את האחריות על חינוך ילדיהם למוסדות ולבעלי תפקידים שהתמקצעו בהוראה ובחינוך?

חינוך ביתי נהוג בארצות הברית יותר מאשר במדינות אחרות, ומשם מגיע מירב המידע העומד לרשותנו. חינוך ביתי נהוג אצל

תלמידי י"ב בתיכון "שקד" בקרית טבעון אמורים לצאת בשבוע הבא לביקור בחברון, במהלכו יודרכו בידי אריה קליין, מתנחל בחברון ומדריך ותיק מטעם מדרשת חברון, וכן ייפגשו עם נציגות מחסום ווטש. שיעור אזרחות למהדרין. הדבר פורסם בגלי צה"ל בצורה מעוותת, כביכול התלמידים יסיירו עם "שוברים שתיקה" "למרות איסור משרד החינוך". מיד לאחר השידור, ומבלי שהיה בידו הזמן לברר את הדברים, פרסם שר החינוך שבכוונתו לפעול "במלוא החריפות נגד הנהלת בית הספר", שאינה מיישמת את חוק שוברים שתיקה.

לא רק שאין כזה חוק, ולא רק שהשתלח במנהל בית הספר בפומבי, שר החינוך תייג בפוסט שלו את ארגון "אם תרצו", כדי שנדע כולנו מי הם שותפיו לדעה ולפעולה. כדי לחזק את השותפות, פרסמו "אם תרצו" שהשידור בגלי צה"ל הוא "חשיפה של אגף המחקר" של תנועתם.

שר החינוך רפי פרץ רץ לדווח ל"אם תרצו" שהוא הצליח לעצור את "שבורים שתיקה", אבל שכח לברר אם זה בכלל בסמכותו. שר החינוך רפי פרץ (צילום: נועם ריבקין פנטון / פלאש 90)   

רם כהן, מנהל תיכונט תל אביב, פרסם פוסט תשובה אמיץ, בו הוא קרא למנהלי בתי הספר שלא להיכנע להפחדות, לקיים את רוח תקנות משרד החינוך ולברר עם התלמידים נושאים שנויים במחלוקת.

אני מפרסם את הדברים כדי לחזק את דוד מליניאק, מנהל תיכון "שקד", את רם כהן ואת כל מנהלות ומנהלי בתי הספר בישראל: צאו לסיורים והפגישו את התלמידים עם כל מי שנראה לכם