רמת הידע שלי בכדורגל שואפת לאפס. עבורי, משחקי ליגה, גביע, מונדיאל, גמר גביע העולם (אולי זה המונדיאל?) ועוד תחרויות וגמרים שהעולם נע סביבם מתנהלים מבחינתי ביקום מקביל.

זה לא אומר שאני לגמרי מנותקת. אני כן נמשכת לכל העניין הפוליטי והרגשי שיש במשחק, כל עוד זה לא נוגע לתוצאה או לכר הדשא, ובאופן אינטואיטיבי אני מזדהה עם הקבוצות של המוחלשים, המדוכאים, העניים, עם ארצות ערב, עם האפריקאים, ובטח שעם הפלסטינים ועם כל מי שמגלה אמפתיה לעם הפלסטיני – וזאת ללא הבדל דת, גזע, מין, יכולות משחק או סיכויי ניצחון.

בקיץ האחרון הייתי במרוקו עם אמי, דודה שלי והבת שלה. השורשים של אמא שלי חוזרים למקום הזה שבין מרוקו לאלג'יריה, ועבור אמא זה היה מעין טיול שורשים. בין התובנות הרבות שלי מהביקור ההוא, עלתה אחת שנבעה מהמגרש הירוק עליו מתרוצצים 22 שחקנים. אי אפשר היה להתעלם מזה שבכל מקום במרוקו דיברו כדורגל. נשים גברים וטף. באותה תקופה התקיימה במצרים אליפות אפריקה לאומות, ונדמה שאזרחי מרוקו כולם היו עם הנבחרת שלהם שם.

"אנחנו שרים לעזה, שרים לירושלים, שרים לפלסטין". אוהדי רג'אא קזבלנקה חוגגים אחרי ניצחון (צילום: מגרבייה, BY CA 2.0)

לא התאפקתי ושאלתי בשוק עממי הומה אדם במרקש את אחד המוכרים למה כולם פה מתעניינים במשחק הזה? הוא המשיך להסתכל על מסך הטלוויזיה, לא הזיז עין לעברי, ואמר: "זה החשיש שלנו, יא בִּנְתי! כדורגל הוא הסם של העמים המדוכאים. את רואה את הקהל הזה באצטדיון? שם זה המקום היחיד שאפשר לקלל את הממשלה, את הפוליטיקאים, את מנהיגי ערב הבוגדים, את כולם – מלבד המלך כמובן. שם זה השחרור

מי צריך אביב ערבי, כשאפשר לעשות מהפכות בסתיו?

עבור הפלסטינים בישראל, הבחירות אתמול היו בחירות מכריעות באמת. בעוד בני הדודים שלנו התקבעו בשני גושים ברורים פחות או יותר, הבחירות האלה הציבו בפני הפלסטינים אזרחי ישראל כמה שאלות מכריעות על השולחן. הקלפי ענה על כמה מהן.

השאלה הראשונה הייתה שאלת האזרחות במדינת ישראל, אזרחות שנכפתה עלינו לפני 72 שנה. מאז אנחנו עוברים את מסע הצלב בין אזרחות ללאומיות, בין השייכות לעם שלנו שנקרע לגזרים בידי מדינת היהודים וזרועותיה לבין הזכות הבסיסית שלנו לאזרחות, שתאפשר לנו להתנהל כאן כבני אדם שווים במדינת חוק "דמוקרטית".

מסע הדה-לגיטימציה דירבן את הבוחרים הערבים לצאת לקלפיות. קלפי בכפר מנדא (צילום: אורן זיו)

עם תודעה צלולה של ילידי האדמה הזו, ומציאות בלתי אפשרית של היותנו אזרחי הישות המדינית שהוקמה עליה עבור עם אחר, עם דרכון אחד ותעודת זהות כחולה אחת, אבל שתי שפות בפה, רוב האזרחים הפלסטינים החליטו אתמול להשמיע קול ברור. האמירה שעלתה בעיני מהקלפי היתה שזה לא רק אפשרי להיות פלסטיני במדינת עוינת ומדכאת, אלא שכדי לשמור על הזהות הלאומית שלנו אנחנו חייבים להשתמש באזרחות שלנו, לגייס את כל הזכויות שהמעמד הזה מעניק לנו כדי לשרוד פה, ולהיאבק עם שותפים פוטנציאליים למען דמוקרטיה אמיתית ולא דמוקרטיה יהודית.

שיעור ההצבעה של הערבים הגיע לכ-62 אחוז בבחירות אתמול. יותר מ-85 אחוז מהם בחרו ברשימה המשותפת. משמעות הדבר שאנשי החרם לא הציעו לאזרחים הערבים אלטרנטיבה לפעולה.

נתניהו והמקהלה שלו השקיעו שנים רבות בכרסום אזרחותם של הערבים, במיוחד בנושא הזהות הלאומית והפגיעה מתמשכת במעמד השפה הערבית. ממשלת הליכוד האחרונה העצימה את המתקפה הזו עם חוק הלאום וחוק קמיניץ.

התשובה שקיבל נתניהו אתמול מהבוחרים

הפעם התחלתי הפוך – מצפון לדרום. אולי משנה כיוון משנה מזל. בכפר טורעאן, שם מתגוררת משפחתי, נסעתי בעשר בבוקר לתיכון הסמוך למבנה קופת החולים והמועצה. המוקד הזה של הכפר יכול לשקף את האווירה. הופתעתי לראות כמה משפחות של מצביעים בקלפי בשעה הזאת. לפי מדד קיוסק הפלאפל ממול של אבו נסים, הפעם המצב הרבה יותר טוב מאשר בבחירות באפריל.

בצהריים לקחתי את אמא שלי להצביע, וגם שם המצב היה מבשר טובות. "הגענו ל-12%", אמר משקיף בקלפי מטעם הרשימה המשותפת, "באותה שעה בבחירות הקודמות היינו ב-5% בלבד".

תור לקלפי בכפר טורעאן (צילום: סמאח סלאימה)

המשכתי לכפר כנא הסמוך, ושם המצב היה ממש הפוך – נוכחות ביטחונית בקלפיות, ופחות מצביעים. תפסתי חבורה של צעירים באזור גיל 20 בתור לאחת הקלפיות. משב רוח רענן, הצעירים האלה.

"למה באתם להצביע, חבר'ה?" שאלתי. אחד מהם, בן 22, אמר: "די, חלאס, נמאס לנו". "מהשלטון הזה?" שאלתי. "לא, את ביבי אנחנו מכירים. האמת, אתמול עשיתי סבב בפייסבוק וראיתי את המלחמה בין המחרימים למצביעים. ממש הגזימו. המחרימים חצו כל קוו. אמרו שמי שמצביע הוא בוגד ולא ערבי ולא פלסטיני. אמרתי לעצמי – זה יותר מדי. מי הם חושבים שהם שם, עם הטלפון והפייסבוק שלהם, הם יותר פטריוטים ממני? ממש לא. והנה באתי עם החברים להצביע".

משם המשכתי לכפר משהד. בדרך שיחרר נתניהו את אחד הסרטונים שלו על הערבים מצביעים בכמויות אדירות. לא הספקתי לראות אותו. בכפר משהד היו תמונות של סונדוס סאלח, מועמדת הרשימה המשותפת. זה כפר מולדתה.

סונדוס ישבה עם רשימות, ואמרה כי אפליקציית מעקב ההצבעה של המשותפת קרסה. "אין כמו רשימות ידניות וטלפונים. בכפר שלי יש 5,000 קולות. אני מקווה שנגיע לרובם", אמרה. היא ליוותה

האירוניה של הגורל עולה על כל דמיון. שנה אחרי חוק הלאום ואחרי מסע הסתה ממושך ודה-לגיטימציה של הבוחר הערבי, דווקא האזרחים הערבים, אלה שראש הממשלה מפחד מהקול שלהם, הם שעלולים לחרוץ את גורלו הפוליטי. זה לא נעים ואפילו מסוכן לאיש הסובל מפרנויה כרונית והתמכרות לכוח בלתי מוגבל.

מה סוד החיזור הגורלי הזה פתאום?

עשרות מחקרים, פרשנויות ומאמרי דעה הפנו אצבע מאשימה כלפי האזרחים הערבים, שהצביעו ברגליים בבחירות באפריל, והצליחו לשכנע כל הצדדים, מימין ושמאל, שהקול הערבי באמת חשוב הפעם.

הנחה זו מבוססת על הדעה שהערבים מצביעים שמאלה, כלומר מרצ ומשותפת בלבד. הנחה שייתכן שהיא שגויה, לפי התמונות שמגיעות מכנס כחול לבן בשפרעם ולאור מספר מצביעי ש״ס בכפר מנדא (אגב קלפי שחשודה בזיופים!).

הקמפיין של המשותפת צולע. את מקומו תפסו יוזמות אזרחיות ופרטיות. ארוע בחירות של הרשימה המשותפת בכפר יאסיף,(צילום: אורן זיו)

ההנחה הסמויה השנייה היא שאין בישראל למעשה שמאל יהודי, שהייצור הזה נמצא בסכנת הכחדה ואי אפשר לסמוך עליו, לכן מאגר הקולות הערבי עובר "הכשרה" מזורזת והופך רלוונטי בפוליטיקה הישראלית, 72 שנים אחרי הנכבה. זה מביא לחיזור אחרי הקול הערבי, בעיקר בקרב כל המפלגות שהדבר המשותף להן הוא "רק לא ביבי". שינוי חמוד במדינה שבוחרת שוב ושוב להכות, לדכא ולהפלות את האזרח הערבי בכל היבט אפשרי – במדיניות בהצהרות וגם במעשים ובתוצאות.

יצאתי לבדוק מי עומד מאחורי הצונאמי הגדול הזה, ההודף את המצביעים הערבים לקלפי.

קמפיין הרשימה המשותפת לא ממש עושה את זה. למרות החומר העסיסי שסיפק לה נתניהו – שיכול לספק הרבה סרטונים, פוסטים שלטי חוצות ועוד – גלגלי התעמולה והפרסום מסרבים לנוע ולפוצץ את הרשת בעברית