אילו נותרו לנו, אזרחי ישראל, עוד מעט מעות של תדהמה באמתחתנו, אולי היינו מוציאים אותן על המופע המטורלל של נתניהו בכינוס החירום שלו אמש. אך כיוון שהאיש, שאף פעם לא נושא ארנק בכיסיו, רוקן את כיסינו, לא נותר אלא להתעכב על רגעי העונג שהמציאות ההזויה הזו בכל זאת מזמנת לנו, ולמען האמת הם אינם מעטים בכלל.

נתניהו ניסה לשלוף שפנים מהשרוול, ובמקום זה הוציא רק דגים סרוחים. נתניהו בנאומו אתמול במרכז הליכוד (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

הראשון שבהם הוא, כמובן, ההיסטריה המוחלטת שנתניהו שרוי בה. יש משהו כמעט מכמיר לב באופן שבו ה"קוסם" הנצחי של הפוליטיקה הישראלית מנסה לשלוף שפנים ומעלה משרווליו פעם אחר פעם דגים סרוחים. אך מה שבאמת מזקק את טעם העונג איננו רק התפתלויותיו הנואשות של נתניהו, אלא האופן המבריק שבו עונים להן חברי הכנסת הפלסטינים, ובראשם איימן עודה.

על רקע מסע ההסתה הפרוע, שלוח הרסן של נתניהו, עודה אימץ – עוד מלפני מערכת הבחירות האחרונה – מדיניות שעיקרה היא כזו: דיבור כנה, אמפאתי, מלא תקווה ונטול שמץ ציניות מול הציבור, גם היהודי, ומנגד יחס ריבוני, מלא ביטחון עצמי והומור ומלא בוז לנתניהו עצמו. כשנתניהו חרחר את ההסתה האופיינית לו וצייץ בטוויטר בספטמבר האחרון "איזה תיקי שרים בני גנץ הבטיח לאיימן עודה ואחמד טיבי?", עודה סיפק את אחת התשובות השנונות והמצחיקות שפוליטיקאי ישראלי הנפיק: "השר לענייני שולח אותך הביתה. שקרן". הייתי מוכנה לשלם הרבה כדי לראות את פרצופו של נתניהו כשקרא את התשובה המבריקה הזו.

דבר נוסף הוא שבעוד נתניהו עסוק להחזיק בציפורניו בשלטון החומק ובמחנה המתפורר לו לנגד עיניו, הרשימות הערביות השכילו להתאחד מחדש, לשתף פעולה ולהגדיל את הייצוג הפרלמנטרי שלהן. בלי ספק אחת החרדות של

האסוציאציה הראשונה שמבזיקה כאשר נכנסים לאוהל המחאה שהקימו אתמול מנהיגי הציבור הפלסטיני בישראל מול משרד ראש הממשלה, היא של סוכת אבלים. יו"ר ועדת המעקב מוחמד ברכה, יו"ר הרשימה המשותפת איימן עודה, חברי כנסת ומכובדים אחרים יושבים על כיסאות פלסטיק פשוטים בתוך האוהל, קמים ממקומם שוב ושוב עם בואו של כל אורח, לוחצים ידיים, מתחבקים, מתנשקים. "רק הקפה חסר", צוחקים כמה מהעוזרים הפרלמנטרים שיושבים בחוץ.

האסוציאציה, כמובן, אינה חסרת בסיס. אוהל המחאה, שבו מנהיגי הציבור הפלסטיני בישראל ישבתו רעב במשך שלושה ימים, הוא חוליה נוספת במאבק הכולל נגד האלימות והפשיעה הגואות בחברה הערבית – אשר מאז שנת 2000 גבו את חייהם של כ-1,400 אזרחיות ואזרחים.

אף שהסוגיה הכואבת הזו לא ממש ירדה מסדר היום הציבורי הערבי, הפעם יש תחושה שהמאבק בה מקבל גוון אחר, נחוש יותר אולי, ומייצר לכידות פנימית שהיתה חסרה מאוד בשנים האחרונות בתוך שורות ההנהגה הפלסטינית בישראל. המסקנות שהוסקו אחרי הגלגול הקודם של הרשימה המשותפת, על הקרעים והסכסוכים הקשים בין המפלגות המרכיבות אותה, ניכרות היטב.

חברי כנסת באוהל המחאה נגד הפשיעה בחברה הערבית מול משרד ראש הממשלה בירושלים, ב-3 בנובמבר 2019 (צילום: באדיבות הרשימה המשותפת)

אף ששורת הדרישות של המחאה לא פורסמה ואולי עדיין לא נוסחה ברמה קונקרטית, על שני דברים יש כאן הסכמה גורפת: הראשון הוא ששורשי האלימות הזאת מגיעים לרבדים העמוקים ביותר של מציאות החיים הערבית בישראל – ועל כן הפתרון חייב להיות גם הוא יסודי, שורשי ורב מערכתי. השני הוא שהמציאות הזאת אינה מקרית, אלא תוצאה של מדיניות מכוונת.

ח"כ היבא יזבק טוענת כי "המשטרה והממשלה אינן ניטרליות במציאות הזאת. זה

כמיטב המסורת בשנים האחרונות, לקראת ה-4 בנובמבר מתחוללת הסערה התורנית סביב השאלה מי ינאם ומי לא ינאם בעצרת המרכזית לציון יום השנה לרצח רבין. העצרת התמוהה והמבולבלת הזאת הצליחה איכשהו למתג את עצמה כנייר הלקמוס של הממלכתיות הישראלית – על טהרת היהודים, כמובן. משנה לשנה, אובססיית ההתרחקות מכל אמירה פוליטית הופכת את בחירת הנואמים בה לביזארית יותר ויותר.

השנה, מסתבר, מארגני העצרת – המדגישים שאין מאחוריהם מפלגות או כסף גדול – סירבו לבקשתו של יו"ר מפלגת העבודה, עמיר פרץ, לנאום בה, ותחת הכותרת "כן לשלום, לא לאלימות" בחרו ביו"ר כחול-לבן, בני גנץ, כנואם המרכזי.

יו"ר כחול לבן בני גנץ במסיבת עיתונאים בכנסת, 9 בספטמבר 2019 (צילום: הדס פארוש / פלאש90)

אין חלק אחד בשורת ההחלטות הזאת שלא גורם לגבה לזנק מעלה בתמיהה. ראשית – מדוע אין מפלגה שעומדת מאחורי האירוע? האם המפלגה שיצחק רבין עמד בראשה אינה הכתובת הטבעית (אם נניח לממשלה ולכנסת, ביודענו בידי מי הן נשלטות ומה הלך הרוחות בהן) לקחת על עצמה את ארגון האירוע? האם לא ביו"ר המפלגה הזאת מדובר? האם לא את מורשתו הם מתיימרים להנציח? מדוע ארגון עצרת הזיכרון לראש ממשלה שנרצח בהתנקשות פוליטית צריך להיות בידי אנשים פרטיים?

זהות המארגנים קובעת, מן הסתם, גם את אופי האירוע, שהפך לסוג של פארודיה על שירו של תאמר נפאר, "אנא מיש פוליטי" ("אני לא פוליטי"). מה פירוש אירוע לא פוליטי? האם רבין נרצח במהלך קטטה על מקום חניה? יריבות מדממת על ראשות ועד הבית?

אלא שבשיח הישראלי, ההגדרה "לא פוליטי" היא על פי רוב הגדרה נרדפת ל"לא שמאלני", שתאפשר להכניס תחת השמיכה גם אנשי ימין

שובל החשדות בפלילים שגורר אחריו ראש הממשלה נתניהו אמנם מאיים להטביע מדינה שלמה שהפכה לבת ערובה של מלחמת ההישרדות של האיש, אבל צריך להודות שיש לו גם את רגעי החסד שלו. את מה שלא הצליחו מאות ואלפי דו"חות של ארגוני זכויות אדם לעשות, עושות החקירות נגד ראש הממשלה: פתאום הימין העמוק, הזחוח, שבז לכל שיח הזכויות, מאמץ את שפת זכויות האדם ומזדעק בשמו – מדינת משטרה! דיקטטורה! וכדרכו עושה את זה בלהט ובנחישות שהשמאל יכול רק להתקנא בהם.

גילה שיש פה דיקטטורה. יאיר נתניהו (צילום: פלאש 90)

הסערה האחרונה בביצת הימין מתחוללת סביב החרמת המכשירים הסלולריים של שניים מיועציו של נתניהו על ידי המשטרה, במסגרת חקירת החשדות להטרדת עד המדינה בתיק 4000, שלמה פילבר.

רק התפרסמה הידיעה וכבר אנשי הימין מתחרים ביניהם מי יספק את התגובה המזועזעת ביותר. השר בצלאל סמוטריץ', האיש שאורך הקווים המוסריים האדומים שחצה מספיק כדי להקיף את כדור הארץ פעמיים, קבע כי מדובר "בחצייה מפחידה של קו אדום בוהק מכל בחינה שהיא". איילת שקד התפייטה ש"לקחת לאדם את הסלולרי ולהחרים אותו זה כמו להפשיט אדם" והזדעקה בשם "זכויות החשודים שנרמסות תחת גלגלי המשפט הפלילי", בעוד זכויות האסירים הפוליטיים המשיכו להיטחן עד עפר תחת כהונתה. כתב הבית של נתניהו, אראל סג"ל, קונן על הפיכתה של ישראל לדיקטטורה משפטית. וכתמיד האפיל על כולם בנו של ראש הממשלה, יאיר נתניהו, שכתב בדף הפייסבוק שלו "אנחנו מדינה דיקטטורית באופן סופי. צאו לרחובות כי אתם הבאים בתור".