בימים האחרונים רבים שואלים מדוע הפלסטינים לא מצטרפים למחאת האתיופים. נגלה לכם סוד קטן, זה בכלל לא קשור לאתיופים.

פלסטינים לא יוצאים יותר להפגין. עוד מעט ניגע בחלק מהסיבות מדוע. רבים מסכימים שמה שחסר במאבק הפלסטיני כעת הוא תעוזה וחשיבה מחוץ לקופסה. פשוט? ממש לא. ובכל זאת, השבוע האחרון זימן לנו דוגמא מצויינת מבית היוצר של איימן עודה. גם אם לא ממש הצליח, שווה להתעכב על מה שעודה ניסה לעשות בהצטרפותו למחאת האתיופים.

פלסטינים רבים תקפו את עודה על השתתפותו במחאה ונשיאת תמונתו של השהיד יעקוב אבו אלקיעאן מאום אלחיראן לצד תמונתו של סלומון טקה. מעבר לעצם נוכחותו בהפגנות האתיופים, אותם פלסטינים רבים רואים כמדכאים בעצמם, נשיאת התמונה של הפלסטיני והאתיופי אחד לצד השני הרתיחה רבים. ״אם כבר השתתפת במחאה, מדוע לא החזקת את תמונתו של מוחמד עביד מעיסאוויה שנרצח לאחרונה בידי המשטרה?״, הם שאלו את עודה בזמן שזה ענה לשאלות בפייסבוק. תשובתו של האחרון הייתה כי בעיסאוויה (ליד הר הצופים בירושלים) קיים כיבוש וכי תנאי הדיכוי של הפלסטינים אזרחי ישראל הם שונים. למען האמת, תשובתו של עודה אכן מעצבנת וחוטאת למציאות (״הכיבוש״ של 67׳ הוא לא כיבוש. הוא המשך לכיבוש המקורי של 48׳). ובכל זאת, כולי הערכה על מה שהוא ניסה לעשות, כי הוא עשה את מה שפלסטינים רבים, מותשים ושחוקים, לא עושים: הוא חשב מחוץ לקופסה וניסה משהו חדש – לאחד מאבקים.

אני לא מאמין יותר בהפגנות. כמוני, יש עוד פלסטינים רבים. תנסו לחשוב, עם כל מעלליה הגזעניים והאלימים של הממשלה – מתי ראיתם לאחרונה הפגנה פלסטינית גדולה וסוחפת בתחומי הקו הירוק?

לפני כשנה וקצת התקיימה הפגנה בחיפה בתגובה לרצח עשרות מפגינים בצעדות השיבה בעזה. ההפגנה התפרסמה בגלל האלימות המשטרתית כנגד המפגינים, אלא שמספרם לא עלה על כמה מאות בודדות. ההפגנה נגד חוק הלאום באוגוסט 2018 בכיכר

לפני מספר חודשים פנו אלי מ"בית הגפן" בחיפה והציעו שאקח על עצמי את הניהול האמנותי של "ימי תרבות ערבית" – הפסטיבל השנתי אותו מפיק מרכז התרבות הקהילתי. העובדה שהם פנו לפלסטיני כמוני, לא בדיוק ערבי המחמד שהממסד אוהב, נתנה לי את התחושה שבמקום הזה לא רוקדים בדיוק לפי החליל של הפרדיגמות הישנות. בנינו יחד תוכנית שכולה נסמכת על יצירה פלסטינית מקורית, והחלטנו שהשנה הפסטיבל יחגוג את התרבות הפלסטינית. כך נוצר לו פסטיבל, "בסימן תרבות פלסטינית", שכולל מגוון אירועי קולנוע, מוסיקה ואמנות מקורית. פלסטינית, כמובן.

זו הפעם הראשונה מאז 48' שבה מתקיים בתוך ישראל פסטיבל שמופק על ידי בית תרבות ישראלי במימון ציבורי שמתגאה בכך שהוא תומך בתרבות ואמנות פלסטינית. וכצפוי, הדבר משך את תשומת ליבם של שרת התרבות מירי רגב וכנופיית סותמי הפיות של הימין. אלו דורשים לבטל את הופעתו של הזמר תאמר נפאר ואת הקרנת הסרט "נאילה והאינתיפאדה". אנשי ליכוד ותנועת "אם תרצו" פנו לראשת העיר עינת קליש רותם (שלא הגיבה) ופתחו בקמפיין תקשורתי שכולל שלל השמצות שקריות בגנות הפסטיבל והאמנים הלוקחים בו חלק. רגב גם פנתה ליועץ המשפטי לממשלה ולשר האוצר בדרישה למנוע תקציב לפעילות.

רעשי הרקע של הימין הקיצוני לא באמת ראויים להתייחסות. ובכל זאת, אנצל שורות אלה כדי לדבר על הפסטיבל, על תרבות פלסטינית ותפקידה, על למה עכשיו ולמה בחיפה.

אמנים שלוקחים חלק בפסטיבל תרבות פלסטינית של "בית הגפן" בחיפה. מהאמצע למעלה, בכיוון השעון: יוסף אבו ורדה, פידאא׳ זידאן, נרדין סרוג׳י, תאמר נפאר, מודי קבלאווי, הייא זעאתרה, להקת גזל. (יח"צ)

אם נשאל את הצעיר היהודי-הישראלי הממוצע – "מהי

ההחלטה על קיום בחירות נוספות כמו סיפקה לחברי הכנסת הערבים הזדמנות לתקן את הטעות ההיסטורית ולחזור לרשימה משותפת. ואכן, גורמים עמם שוחחנו מאשרים כי משא ומתן בין ארבע המפלגות הערביות כבר נפתח ועל פי התכנון הוא יואץ מיד אחרי צאת החג. הציבור הפלסטיני העביר מסר ברור למנהיגיו כי הוא תולה תקוותו ביכולתם להתאחד ולפעול ביחד.

אולם הפעם גם גדלו הציפיות ממנהיגות הציבור הערבי. לא ניתן להסתפק עוד בשותפות שבאה לידי ביטוי בעיקר בתגובות למהלכי הימין. הפעם חייבים לפעול אחרת – יש צורך בחשיבה אסטרטגית ברורה לטווח ארוך. הקדנציה הראשונה של הרשימה המשותפת התאפיינה בכך שהמפלגות השונות בתוכה פעלו כגופים נפרדים, חלק ניכר מהתקופה. הסיעה הגדולה לא הצליחה ליצור מוסדות רשמיים משותפים, ולקבל החלטות בזמן ובצורה אפקטיבית. בסופו של דבר האגו והיריבויות ההיסטוריות האפילו על היכולת להגיע להישגים גדולים יותר עבור החברה הערבית בישראל ובכלל. פירוק "המשותפת" בגלל שיקולי אגו אישיים, מעיד כי חלק מנבחרי הציבור הערבים שכחו כי תפקידם הוא להוביל את המאבק שלנו לשחרור לאומי ולשיוויון, ולא האדרת שמם.

לא הצליחו ליצור מוסדות רשמיים משותפים, ולקבל החלטות בזמן ובצורה אפקטיבית. ח"כים מהרשימה המשותפת (יונתן זינדל / פלאש 90)

לו הייתה אסטרטגיה ברורה הלוקחת בחשבון את טובתם של כל חלקי החברה הפלסטינית, ומתייחסת לערבים החיים פה לא רק כמיעוט הנאבק על פירורים בפרלמנט הכובש אלא כחלק מעם שלם הנמצא תחת כיבוש ורובו חי בגלות, אף אחד ממרכיבי המשותפת לא היה מעלה על דעתו לפרק אותה. כי במקרה והייתה תכנית פעולה המוסכמת על כולם, מה זה באמת משנה מי מקום ראשון ברשימה ומי במקום החמישי? שיקולים אלה אמורים להתגמד אל מול טובתו של ציבור בוחרים גדול המבין כי נבחריו

לראשונה אי פעם, פלסטיני מונה כ"מומחה בעל דעה מייעצת" לוועדה עירונית לשימור מבנים ואתרים. מתכנן הערים עורווה סוויטאת, פלסטיני יליד חיפה, מונה לתפקיד על ידי ראשת העיר חיפה, ד"ר עינת קליש, וכבר הספיק להשתתף בישיבה הראשונה של הוועדה בשבוע שעבר.

המינוי של סוויטאת לוועדה הוא לא מקרי. למרות גילו הצעיר, 34, סוויטאת הוא פעיל מוכר בנושאי תכנון ובנייה ובעל עבר עשיר בארגוני חברה אזרחית בעיר. בערים חיפה, עכו, לוד, רמלה ותל אביב-יפו מעולם לא כיהן בתפקיד זה מומחה פלסטיני כאיש מקצוע שתפקידו כל כך מכריע. עם זאת, יש לציין שוועדות שימור המבנים והאתרים העירוניות כן כללו בעבר חברים ערבים: מנהל מחלקת השימור בחיפה הוא וליד קרקבי, גם הוא יושב בוועדה.

סוויטאת, דוקטורנט בטכניון החוקר יחסי מדינות ומיעוטים בתכנון, חקר גם את מחיקתם של המאפיינים הפלסטיניים ההיסטוריים בערים שערבים ויהודים חיים בהן יחד. כיום, מחקרו מתמקד ב"מעמד המרחבי של המיעוט" – כיצד תכנון מתייחס לקבוצות מיעוט.

תוצאה של מאבק אזרחי גדול שאנחנו מנהלים בשנים האחרונות במסגרת ארגוני החברה האזרחית. עורווה סוויטאת (צילום: שרה פרידלנד)

הוועדה לשימור מבנים ואתרים, הקיימת בכל עירייה, היא שלוחה של ועדת התכנון והבנייה. תפקידה החשוב ביותר הוא לקבוע את רשימת המבנים לשימור. העירייה עושה סקר שימור והוועדה מחליטה איזה מהמבנים חשוב לשמר. הוועדה מתווה מדיניות עירונית בכל הקשור לנושא באזורים בהם יש מבנים או אתרים לשימור. מדובר בשימור לא רק של מבנים היסטוריים; הוועדה גם יכולה להחליט על שימור של מבנים שיש להם חשיבות תרבותית, קהילתית וחינוכית, כמו בתי ספר או אוניברסיטאות, וגם מבנים שיש להם חשיבות אדריכלית.

"מבחינתי המינוי הזה לא מובן מאליו. הוא תוצאה של מאבק אזרחי גדול שאנחנו מנהלים בשנים האחרונות