על רקע החדשות רוויות האלימות והייאוש שמגיעות מהמזרח התיכון הבוער, החדשות המגיעות מתוניסיה הן דווקא מעוררות השראה ותקווה: בשבוע שעבר הושבע נשיאה החדש של תוניסיה קייס סעיד (قيس سعيّد), פרופסור למשפט חוקתי שנבחר בבחירות דמוקרטיות שהתקיימו החודש.

סעיד גרף כ-73% מקולות הבוחרים וגבר על המתחרה שלו, איש עסקים מהעשירים בתוניסיה, ששמו נקשר בפרשיות שחיתות ואף נכלא ושוחרר בסמוך לסבב השני של הבחירות.

הצלחתו של קייס סעיד לא הגיעה משום מקום, אך היא גם אינה תוצאה של קמפיין עתיר תקציבים. הצלחתו הגיעה מהעם התוניסאי המשכיל והמלומד ברובו, שבנה את הדמוקרטיה ביזע ודם במהלך מהפכת היסמין שהציתה את האביב הערבי ב-2011, וגם מקייס סעיד עצמו, שדורות על גבי דורות של בני ובנות העם התוניסאי קיבלו השכלה וחינוך ממנו.

קייס סעיד, נשיאה החדש של תוניסיה (צילום: Nawaat)

לאחר בחירתו, תואר סעיד בידי עמיתיו, מכריו ותלמידיו, כאיש חוק הגון ומורה נערץ. הם ציינו גם את צניעותו ופשטותו לעומת המתחרה שעמד מולו: פוליטיקאי ובעלים של תחנת טלוויזיה, שכפי שצוין למעלה אולי ימצא את עצמו בקרוב מאחורי סורג ובריח.

קייס סעיד הוא רק אדם אחד, אך מאחוריו עומדים כ-3 מיליון תוניסאים. אלה הם התוניסאים שבשנת 2011 יצאו לרחוב וקראו קריאה פשוטה: העם רוצה להפיל את המשטר (الشّعب يريد إسقاط النّظام،). המשטר אז היה הגנרל זֵין אלעאבּדין בן עלי, ששלט בתוניסיה ביד מברזל מאז נובמבר 1987, לאחר שביצע הפיכה צבאית והדיח את הנשיא אלחביב בורגיבה. לפני ההפיכה, בן עלי מילא תפקידים שונים במודיעין ושימש כשר פנים אלים במיוחד שדיכא הפגנות פועלים וכראש ממשלה כושל.

העם התוניסאי, שהדיח את הרודן, נחשב לעם ערבי משכיל יחסית, עם מעמד ביניים רחב. כמה מהסופרים והסופרות הערבים הנחשבים הם ילידי תוניסיה. העם הזה פקח את העיניים בבחירות האחרונות, וכשהרגיש שהמהפכה עלולה לחמוק

אי-שם בסוף שנות ה-90 מהפכה פקדה את פרדיס, הכפר שבו נולדתי וגדלתי. העולם הגדול נפתח אלינו בדמות צלחות הלוויין שהחלו ממלאות את גגות הכפר ומחליפות את האנטנות. לא עוד סרט ערבי בימי שישי בערוץ הראשון הישראלי, לא עוד קשיים בקליטת תחנת ירדן באנטנה; כולנו אמרנו שלום לשידורים הלווייניים ולשפע הערוצים מרחבי העולם הערבי.

בין יתר המדינות שקלטנו את שידורי הטלוויזיה שלהן היתה גם לבנון השכנה, והיא הרעיפה עלינו ממנעמיה שני ערוצים: LBC וערוץ Future TV, או אלמוסתקבל (تلفزيون المستقبل). כך נגלה לעינינו עולם חדש ומרהיב – לא רק של תכנים, אלא גם של התפישות של מי שעמד מאחורי שני הערוצים האלה. ערוץ LBC היה יותר ליברלי, ואף חושפני ומתירני ביחס לאותם ימים שבהם התפישות שלנו כפלסטינים היו שמרניות לרוב; ערוץ אלמוסתקבל היה קרוב יותר תרבותית ודתית לחברה הפלסטינית הסונית ברובה. בחודש רמדאן, למשל, הקפיד הערוץ על העברת תכנים אסלאמיים, והיה ניכר כי לחודש הקדוש עדיין יש הילה שהוא משכין על הערוץ ותכניו.

בדיעבד הבנתי שערוץ אלמוסתקבל (Future TV) היה כלי פוליטי בידי הממשלה הלבנונית, שבראשה עמד אז רפיק אל-חרירי. הערוץ נוסד ב-1993 על ידי חרירי, ושימש ככלי להפצת משנתו הפוליטית המהפכנית בנוגע לשיקומה של לבנון. חרירי חלש בזמנו עם משפחתו על אימפריה עסקית, שכללה גם שליטה באמצעי תקשורת כמו הערוץ ועיתון מודפס שנשא את אותו שם. לפני כחודש הוחשך המסך של ערוץ אלמוסתקבל, והוא הפסיק את שידוריו לחלוטין.

האימפריה העסקית של רפיק אל-חרירי התחילה הרבה לפני כן. עוד ב-1966 עבר חרירי לסעודיה שם הקים חברת בנייה ואחזקות, שעם הזמן התפתחה לכדי אימפריה עסקית בעלת קשרים מסועפים עם המשטר המלוכני הסעודי. אימפריה זו, שנקראה Saudi Oger, שלחה זרועות לכל רחבי העולם. היא התפתחה גם לעולם התקשורת והטלקומוניקציה וסיפקה שירותים סלולריים במדינות ערביות רבות, ואף הצליחה להגיע לשוק בדרום אפריקה.

ב-14 בפברואר 2005 חרירי נרצח. מטען רב עוצמה במשקל של יותר מטון של TNT פוצץ את

במרחק של שעה וחצי טיסה מתל אביב, במצרים השכנה, מתקיימת בימים אלה אליפות אפריקה בכדורגל, אירוע שמתקיים אחת לארבע שנים. טובי שחקני הכדורגל בעולם משתתפים באליפות, ואני מתאר לעצמי שבתנאים גאופוליטיים אחרים, המוני אוהדות ואוהדי כדורגל היו נוהרים מישראל לקהיר. זה לא קרה.

40 שנה חלפו מאז נחתם הסכם השלום בין ישראל למצרים, אבל נראה שהשלום הזה לא חוצה את הגבולות של דהב או ראס מוחמד בסיני. רק במקרים נדירים, חצה השלום הזה את מחסום הפוליטיקה והאיבה והביא ליצירת קשרים אישיים או שיתופי פעולה אזרחיים, כפי שאפשר לצפות לשלום בין שתי מדינות ועמים. 40 שנה אחרי, הצעד שיזם הנשיא אנוואר סאדאת עדיין אינו פופולרי בעיני ציבורים נרחבים במצרים. הנשיא ג'מאל עבד אלנאצר קידם את הלאומיות הערבית. סאדאת הפר אותה ולחץ יד למשטר המדכא את העם הפלסטיני.

את העובדה הזו אי אפשר להחמיץ. גם אחרי הסכם השלום עם ישראל, העם המצרי המשיך להפגין בוז כלפי ישראל ועוינות כלפי ישראלים. הממשל של חוסני מובארק תימרן יפה בין הטיפות בפלונטר הזה: ביד אחת הוא דאג לשמור על הסכם השלום, וביד השנייה המשיך להפגין אמפתיה כלפי המצרים שיצאו נגד הכובש הישראלי, במיוחד בהפגנות ובמחאות. אבל מחאות נגד ישראל זה משהו מסוים, ומחאות נגד המשטר זה משהו שונה לחלוטין.

א-סיסי הפך את מצרים לדיקטטורה משטרית-צבאית. א-סיסי עם נשיא האמריקאי טראמפ וסלמן מלך סעודיה (צילום: שילה קרייגהד, הבית הלבן)

האביב הערבי, שרוחותיו הגיעו למצרים מכיוונה של תוניסיה, הביא לגל מחאות ששטף את רחובות קהיר וגרם להדחתו של חוסני מובארק מכס השלטון אחרי 30 שנה. בבחירות הכלליות שנערכו לאחר הפלת מובראק נבחר נשיא

הציבור הערבי הרים אתמול דגל אדום למועמדי הרשימות הערביות, ולא, זה לא היה נפנוף בדגל של חד"ש והתנועה הקומוניסטית, אבל זה היה דגל אזהרה למועמדים שלו.

הציבור הערבי הבהיר למי שמתיימרים לייצג אותו שביכולתו להנחית מכה קשה על המפלגות הערביות ולהראות להן בקלי קלות את הדרך החוצה. למרות אחוזי ההצבעה הנמוכים מאוד עד הערב, שעות ספורות לפני סגירת הקלפיות נרשם סחף של האוכלוסייה הערבית לקלפיות. מי שעקב אחרי הרשתות החברתיות, יכול היה לחזות במתחרטות ובמתחרטים רבים שהכו על חטא ברגע האחרון, נטשו את עמדת ההחרמה והצביעו למפלגות הערביות או למרצ כדי למנוע התחזקות נוספת של גוש הימין. אבל עדיין, נשאלת השאלה, מה קרה בציבור הערבי מוכה חוק הלאום, הגזענות והריסת הבתים, ומה הביא לירידה באחוז ההצבעה (שעמד על 46 אחוז בלבד בשעות הערב)?

ובכן, בחזרה לבחירות 2015. בפני הציבור הערבי אז הונחה אלטרנטיבה למצב הקיים שקשה היה להחמיץ: אחדות. אחרי שנים של הפרדה וריצה בנפרד ופילוג רעיוני, ולאור העלאת אחוז החסימה על ידי איווט ליברמן, הרשימה המשותפת הגיחה לאוויר העולם והשיגה עבור הציבור הערבי 13 מנדטים כשהיא מתברגת במקום גבוה בכנסת כסיעה השלישית בגודלה בבית הנבחרים. הרשימה המשותפת שווקה על ידי חברי הכנסת הערבים כמגן הציבור הערבי אל מול עלייתו של הימין הקיצוני שעומד לכלות את העם הילידי, ותחושה של תקווה ריחפה באוויר. לאחר הקמת ממשלת הימין ושלל החוקים הגזעניים שחקקה – במיוחד חוק הלאום שעיגן את יהדותה של המדינה בחוק ושלל מהאזרחים הערבים כל תאבון לשינוי במעמדו לקראת שוויון אמיתי – הדבר הכניס את הציבור הערבי לדכדוך פוליטי ולחוסר אמון ביכולת המפלגות הערביות להשפיע. בנקודת זמן זו, חוק הלאום סימן את הסימפטום הראשון לירידת קרנן של המפלגות הערביות.

עשו מאמץ ברגע האחרון למנוע מהימין הקיצוני להתחזק. מצביעה