איך קרה שדווקא הימין הקיצוני מחבר בין הכיבוש לזכויות להט"בים?
למרות שבפעם הראשונה מזה שנים, יש הבדלים של ממש בין עמדות המפלגות על הכיבוש, הנושא כמעט לא מדובר. אולי משום שהזירה עברה למקום אחר. בעיני החרד"לים, המאבק למען ההתנחלויות עובר דרך המאבק נגד ה"חילוניות" של המדינה
לקריאת הכתבה המלאההנושא הלא מדובר במערכת הבחירות הזו הוא עניין הכיבוש, הסכסוך היהודי פלסטיני, המצב הביטחוני והאופציות להסדר מדיני בדרך לשלום. זה לא קיים בין השאר בגלל היעדר הלחץ המדיני מהעולם – ארצות הברית שקועה במשבר טראמפ ואירופה עסוקה בענייניה – אבל גם בגלל שאף אחד לא רוצה להתעסק הפעם במצב הביטחוני.
לנתניהו אין תשובות על ההתדרדרות בשנה האחרונה בגבול עזה ובגדה עם הפלסטינים, ועם איראן בגבול סוריה, והוא מעדיף לדבר על התיקים שלו ועל היועץ המשפטי. הגנרלים בכחול לבן – שהקמפיין שלהם לכאורה היה צריך להתרכז בזה – חוששים שהדגשת הסיכונים הביטחוניים תניע אנשים ימינה. עדיף לסתום. הם לא בהכרח טועים: פסיכולוגים פוליטים מצביעים שלפעמים להפחדה יש תגובת נגד. מחקר שנערך לאחרונה חשף אנשים לקמפיינים שונים בנושאי אקלים וסביבה. מסתבר שכאשר אנשים נחשפים לסכנות לעתיד כדור הארץ ולחשש מהעתיד, הם נעים ימינה ומגיבים בהסתגרות שבטית, בעוינות כלפי מי שלא חלק מהשבט, בכוחניות ובאדישות כלפי כדור הארץ. מסרים חיוביים בהקשר של האקלים מובילים דווקא לעניין גובר ורצון לשתף פעולה עם קבוצות אחרות.
כך או כך, התוצאה היא שלא מדברים על המצב הביטחוני. יש כאן בעיה כפולה. אי-דיבור על הכיבוש ועל הסכסוך מרחיק את פתרונו. יותר מכך: אנחנו, הישראלים, מפסידים בכך שהדיון על הסכסוך נעדר, משום שהפעם – ואני לא זוכר כזו פעם בעבר – לכל אחת מהמפלגות המרכזיות יש עמדה שונה בנושא הפיתרון לסכסוך, עמדה שמן הסתם מייצגת הרבה ישראלים. החל בהבדלים בין חד"ש ובל"ד, שרצות ברשימות שונות, ועד הפתרונות הקלאסיים של ארגוני השלום, יוזמת ז'נבה ומתווה קלינטון המעודכן (מרצ), המדינית החדשה של מפלגת העבודה (הקפאה מחוץ לגושים מייד, חוק פינוי פיצוי תוך חצי שנה, משאל עם על ירושלים), הסדר אזורי (הגנרלים של חוסן לישראל השולטים בכחול לבן), ניהול הסכסוך והשקעה בלגיטימציה הבינלאומית להתנחלויות (נתניהו. משותף גם לליברמן וכחלון), אוטונומיה בדומה למתווה אוסלו (בנט ושקד) והסיפוח של סמוטריץ'. כאמור, אנחנו לא זוכים לדיון אמיתי בין כל
נתניהו הנאשם מתנהל בדיוק כמו נתניהו המדינאי
במרכז האסטרטגיה הפוליטית של נתניהו עומד דבר אחד בלבד: נתניהו עצמו. כעת הוא מבקש ליישם את שיטת הדה-לגיטימציה של היריב במקום התמודדות עם המציאות גם בניהול תיקיו הפליליים. הוא רק שוכח שבית המשפט זה לא מרכז הליכוד
לקריאת הכתבה המלאהאי אפשר להפריד את האופי הפוליטי של נתניהו מענייניו המשפטיים. ראשית כי הוא עצמו, ועמו ציבור גדול, לא עושים את ההפרדה הזו – מבחינתם התיק נגד נתניהו קשור בטבורו להתנגדות הפוליטית אליו כמנהיג ישראלי. האם בתוך אקלים כזה יכול הפרקליט להיות אובייקטיבי בקשר לשאלה האם נתניהו אשם? ומה לגבי השאלה האם החלטתו להאשים את נתניהו היא זו שתקיץ את הקץ על שלטון נתניהו?
הניצחון בדעת הקהל לא מבטיח ניצחון בבית המשפט. בנימין נתניהו בכנס הליכוד (תומר ניוברג / פלאש 90)
חוסר ההפרדה, בעיני נתניהו ותומכיו האדוקים, בין נתניהו האיש לבין נתניהו המנהיג, חייב להקרין אף על יריביו ואף על שופטיו. זה גם המקור להמוני תאוריות קצה המייחסות לנתניהו "הפרעות" ופסיכוזות, מעבר לדעות שגויות. אף אחד לא מרגיש צורך להסביר שסמוטריץ' פסיכופת או שבנט לוקה באספרגר, אבל לגבי נתניהו זה חוזר שוב ושוב. הסיבה, כמובן, היא ההבנה מה נתניהו עושה לנו: הוא כופה עלינו לחבר בין מעשיו הפרטיים לעמדתו הערכית בשאלה האם להדיח אותו (או בשאלה של עד המדינה או ראשי לשכתו לשעבר: האם לבגוד בנאמנות אליו). הדרך להגן על עצמנו מפני ההשפעה הזו היא לאבחן אותו כלוקה בנפשו או רע מוחלט, שתי מסקנות שאנחנו לא אמורים לקבל כלגיטימיות בדיון האם הוא אשם או לא, והאם הוא ראוי או לא.
הסיבה השנייה לכך שאי אפשר להפריד בין הפוליטיקה של נתניהו ובין החשדות כלפיו נוגעת לחשדות עצמם. בבית המשפט זה חסר ערך, אבל מבחינה ציבורית, אם נתניהו יצליח לטעון להגנתו שהוא פוליטיקאי שנרמס על ידי התקשורת בחוסר הוגנות, וקידם את ענייניו בתקשורת כדי לקדם את עצמו, ועצמו זו תפיסת העולם שלו – לא ימין, כי אם נתניהו כשליט, הוא ינצח.
כאמור, לא
הקואליציה היהודית-ערבית היא העתיד שנתניהו מפחד ממנו
הימין האידיאולוגי בישראל לא גדול בהרבה מהשמאל, אבל יש לו יתרון: הברית שלו עם החרדים. השמאל היהודי היה יכול לעמוד מולו, אם היה בונה ברית אמיתית עם הערבים. במשך שנים, הוא חיבל בברית הזו. עכשיו, בחיפה, נוצרת אפשרות חדשה
לקריאת הכתבה המלאההדרך של הימין הפוליטי לפגוע בכוחו של השמאל היא להפוך את הברית הפוליטית בין השמאל לערבים לבלתי אפשרית, לא לגיטימית, ובכך לצמצם את כוחו של השמאל. השמאל היהודי, מצידו, עשה במשך שנים מאמץ גדול לחבל בברית הזו בכוחות עצמו. עכשיו, בחיפה, נוצרת אפשרות אחרת. וזו כנראה הסיבה שהימין מפעיל את כל התותחים.
תקציר קטן: חד"ש תמכה ביונה יהב, שקיבל גם את תמיכת "יש עתיד". עינת קליש-רותם, מועמדת מפלגת העבודה, נבחרה בתמיכת מרצ בראשות הרב הקונסרבטיבי דב חיון ומפלגת דגל התורה. בתחילת השבוע שעבר היא הכריזה על הקמת הקואליציה בראשותה, כשהליכוד בחוץ – והחרדים, חד"ש ומרצ בפנים יחד.
זה היה רק עניין של זמן: ישי פרידמן פרסם "תחקיר" ב"מקור ראשון" על סגן ראש העיר החדש מטעם חד"ש, רג'א זעאתרה, "החושף" את דעותיו. שר הפנים אריה דרעי פנה לקליש-רותם, לפיד עלה נגדה למתקפה ברשתות החברתיות ונתניהו פתח עם העניין הזה את ישיבת הממשלה. רק אחרי צהריים הצליח נתניהו לתפוס בטלפון את קליש-רותם וזו הבהירה לו שההסכם הקואליציוני יעמוד בעינו. אמנם זו בסך הכל קואליציה עירונית, אבל היא כנראה מדאיגה את נתניהו ולפיד. כי הקואליציה הזו מקפלת בתוכה בשורה פוליטית גדולה, כזו שמאיימת על קברניטי הימין ועל שלטונם.
הקצוות השוויםהאקלים הפוליטי היום משאיר שני קצוות אידיאולוגיים – הימין האידיאולוגי והשמאל. הרוב נמצא איפשהו באמצע, מתרחק מהשקפות העולם הגדולות שחילקו את המפה הפוליטית בעבר והולך להצביע לפי פרמטרים אחרים: "מקצועיוּת", "ניסיון", סוגיות דת ומדינה או נושאים אזרחיים וחברתיים קלים יותר. הפוליטיקאים החדשים הפנימו את זה. לפיד, גבאי, כחלון, אורלי לוי, ובמידה מסוימת גם במרצ ובבית היהודי, מכירים את החברה הישראלית מספיק טוב כדי לדעת שחלק הולך וגדל מהצעירים מתלבטים בין תמי זנדברג לאיילת שקד לא בגלל הכיבוש וההתנחלויות – אלא מסיבות אחרות לגמרי. בדור הקודם, ברור, התלבטות כזו לא היתה עולה על הדעת.
בשמאל נוטים (בצדק) לראות את כל מי שאינו שמאל מובהק כימין, ובימין נוטים (שלא בצדק)
גפני ביקש לפגוע ב"פלג הירושלמי" והעמיק את הקרע ברחוב החרדי
ראש "דגל התורה" ביקש, כנראה בהלצה, מראש עיריית פ"ת לפגוע באויביו מ"הפלג הירושלמי". הם בתגובה מגדירים אותו כ"מויסר". בכיר באגודת ישראל ל"שיחה מקומית": זה חילול השם
לקריאת הכתבה המלאהביום חמישי האחרון הופיע ח"כ משה גפני במסיבת הניצחון שערכה סיעת "דגל התורה" בעיר פתח תקווה, בהשתתפות ראש העיר הנבחר רמי גרינברג, שגבר על ראש העיר הקודם איציק ברוורמן.
במהלך נאומו פנה גפני לגרינברג ואמר לו "כשיש לך רצון לפגוע בחרדים – תפגע בעץ". "עץ" הן האותיות של מפלגת "בני התורה", המפלגה שהקימו אנשי "הפלג הירושלמי", שפרשו מ"דגל התורה" וכיום מהווים אופוזיציה למפלגות החרדיות. הדברים נאמרו כנראה בהלצה, אך ראש העיר לקח אותם ברצינות וענה: "ואהבת לרעך כמוך זה לכל אדם, יהודים וגוים, גם לפלג הירושלמי יש צרכים ואני אדאג להם", לקול מחאתו של גפני.
סרטון מדהים: ח"כ גפני מציע לראש עיריית פתח תקווה גרינברג לפגוע ביריביו הפוליטיים – אנשי הפלג הירושלמי. כזה דבר עוד לא היה >>> pic.twitter.com/bVNThO0jSz
— עקיבא ווייס (@AkivaWeisz) 30 בנובמבר 2018
בבחירות בפתח תקווה תמכו "דגל התורה" ורבניה בברוורמן, וש"ס תמכו בגרינברג. גפני ואנשי "דגל התורה" בעיר חוששים, מטבע הדברים, מנקמתו של ראש העיר הנבחר. ההלצה הזו, שכלל לא התקבלה כהלצה ברחוב החרדי, נחשפה על ידי העיתונאי ישראל כהן בבוקר יום שישי, ומיד לאחר מכן באתר "בחדרי חרדים".
עם פרסום הסרטון הגיבו חברי כנסת מימין ומשמאל נגד דבריו של גפני. ח"כ דב חנין מחד"ש אמר כי "אפילו לא בצחוק ולא בקריצה, אסור להתנכל לאנשים בשל השתייכות או אמונה. לפגוע בחרדים זה פסול. לכל החרדים, גם אם הם חסידים או עצניקים". ח"כ מוסי רז ממרצ רטווט את הסרטון בטוויטר וכתב כי "על ראש העירייה לדאוג באופן שווה לכול תושבי העיר. יהודים וערבים, חילונים וחרדים מכל הפלגים". גם ח"כ בצלאל סמוטריץ' מ"הבית היהודי" כתב כי הוא "רוצה להאמין שגפני לא התכוון. אם כן, זה חמור מאוד. אסור להפלות שום חרדי ולא משנה אם הוא חסיד או ליטאי, מזרם כזה או זרם אחר. שמח על תגובת ראש העיר החדש שהעמיד את גפני על טעותו".







