שנת 2019 נפתחה עם סודאן בכותרות. ההתקוממות נגד משטרו של עומר אל-בשיר, שפרצה בדצמבר האחרון, עדיין איתנו, ומחאות והפגנות רבות נערכות ברחבי המדינה, בעיקר בעיר הבירה חרטום.

אבל לצד המערכה הפוליטית, גם בזירת האמנות סודאן נמצאת בכותרות. הסרט הדוקומנטרי הסודאני "לדבר על עצים" זכה לאחרונה בפרס חביב הקהל בפסטיבל הסרטים בברלין. הסרט מתאר את מאמציהם של במאים סודאנים ותיקים להחיות את תעשיית הקולנוע הגוועת במדינה ולפתוח מחדש בית קולנוע ישן בעיר אומדורמאן, המרכז הכלכלי של סודאן.

באקלים הזה מגיע לישראל הסרט "א-קאשה", שיוקרן במסגרת פסטיבל הקולנוע האפריקאי Atesib! בסינמטק תל אביב בין ה-26 ל-31 במרץ. א-קאשה (יצא לאור ב-2018) לוקח אותנו מסודאן של המרכז ושל הכותרות האחרונות אל מחוזות הפריפריה הגיאוגרפית והפוליטית, למלחמה בהרי הנובה שבמדינת המחוז דרום קורדופאן, אזור הספר בין סודאן לדרום סודאן. מאז פרצה בשנת 2011, גבתה מלחמת ההתשה בין הממשלה למורדים מ"התנועה העממית לשחרור סודאן – צפון" קורבנות רבים בנפש, ועקרה מאות אלפי בני אדם מבתיהם. מעטים מהם הגיעו לישראל בדרך לא דרך בחיפוש אחר מקלט בטוח.

הגיבור, חייל בצבא המורדים בסודאן, מתלבט בין הרובה שלו לאהובה שלו (מתוך הסרט "א-קאשה", באדיבות פסטיבל הסרטים האפריקאי אטסיב!)

חָג'וּג' קוקה, התסריטאי והבמאי של "א-קאשה", הוא סודאני מהצפון הרחוק, צעיר למוד הגירה בין מדינות, יבשות ואזורים, שפועל בשנים האחרונות בהרי הנובה. ברזומה שלו שני סרטים דוקומנטריים מרשימים על הסכסוכים הקשים בסודאן: "השלד של דארפור" העוסק במלחמה המתמשכת בדארפור שבמערב המדינה, ו"צלילי האנטונוב" עטור הפרסים, שעוסק במלחמה בדרום קורדופאן ובמדינת הנילוס הכחול. "א-קאשה" הוא סרטו העלילתי הראשון, וכבר

היום האחרון של שנת 2018, ערב יום העצמאות של סודאן, היה אחד הימים החשובים בהתקוממות הנוכחית נגד המשטר הסודאני.

אחרי רגיעה קלה בהפגנות לטובת שביתה של מגזרים מקצועיים שונים, אנשי המחאה יצאו בהמוניהם מהבתים להפגנות ענק בח'רטום הבירה. בפעם השנייה מאז החלה ההתקוממות, היעד היה ארמון הנשיאות. החל משעות הבוקר הייתה נוכחות חזקה של כוחות הביטחון ברחבי העיר, בעיקר באזורי ההפגנות.

הסבב הנוכחי של ההתקוממות העממית נגד משטרו של הנשיא עומר אל-בשיר, שעלה לשלטון בהפיכה צבאית ושולט במדינה כבר כמעט 30 שנה, פרץ ב- 19 בדצמבר בכמה ערים בצפון ובמרכז סודאן ובעיר הבירה ח'רטום. המפגינים חסמו רחובות וכבישים, ולפחות באחד המוקדים שרפו מבנים ממשלתיים וסניפים של מפלגת השלטון "הקונגרס הלאומי". המשטר הכריז על מצב חירום, ביטל את הלימודים בבתי הספר והפיל את רשתות הטלפונים והאינטרנט, אולם פעילים רבים הצליחו להמשיך לגלוש באמצעות אפליקציות עוקפות-חסימה.

יורים עליהם אש חיה. מפגינים נגד עומר אל-בשיר בסודאן (תמונה שהפכה לויראלית מתוך המדיה החברתית הסודאנית)

קשה להשיג ולאמת נתונים מספריים על הרוגים ופצועים, אולם על פי אמנסטי אינטרנשיונל בין ה-19 ל-24 בדצמבר נהרגו לפחות 37 פעילים (כאשר לפי הערכות לא רשמיות מספר ההרוגים כבר חצה את ה-40). על פי עדויות ודיווחים, המשטרה וכוחות הביטחון (רשמיים ובלתי-רשמיים) משתמשים בירי אש חיה, באלימות פיזית ובגז מדמיע נגד המפגינים, שמאות מהם נפגעו. כמו כן, נעצרו ועוקבו לחקירות מפגינים, פעילי אופוזיציה ועיתונאים רבים.

הסיסמאות המרכזיות ברחובות וברשתות החברתיות הן "העם רוצה להפיל את המשטר", "חירות, שלום וצדק – העם בחר במהפכה", ו"לא מתפשרים על פחות מנפילת המשטר". הפגנות תמיכה של פליטים ומהגרים סודאנים התקיימו במספר ערים בארצות הברית, צרפת, בריטניה, אוסטרליה ומדינות אחרות. ההפגנות

לפני כשלושה שבועות, ב-9 ליולי, חתמו אתיופיה ואריתריאה על הסכם שלום שאמור להביא לסיומו של סכסוך בן עשרים שנה, והתגובות בישראל לא איחרו לבוא. פוליטיקאים מהימין – מאיילת שקד עד נפתלי בנט וגדעון סער – מיהרו להכריז שבקרוב ניתן יהיה לגרש את מבקשי המקלט האריתראים חזרה למולדתם, במיוחד לאחר שנפוצו שמועות שאריתריאה תגביל את משך השירות הלאומי והצבאי, שכיום אינו מוגבל בזמן.

אבל מבקשי המקלט בישראל לא ממהרים להתלהב מהטענה שהסכם השלום יביא שינוי. "תמיד מכריזים כאן על מדיניות חדשה למרר את חייהם של מבקש המקלט", אומר ל"שיחה מקומית" בולוץ איאסו, מנהיג תנועת האופוזיציה "אריתראים מאוחדים לצדק" הפועלת בישראל. "עכשיו הם יגידו שאם יש שלום בין המדינות, לאריתראים אין יותר בעיות ואפשר לגרש אותם. אבל אנחנו לא ברחנו בגלל מלחמת הגבולות, אלא בגלל הדיקטטורה. כל עוד המצב נשאר אותו הדבר, אנחנו לא יכולים לחזור. אם המדינה שלי תהיה דמוקרטית והנשיא יעביר את הכוח לאנשים, למה שאשאר כאן? אני צריך לחזור למדינה שלי. אבל בינתיים זה נראה שאיסאיאס (אפוורקי, נשיא אריתריאה) משחק משחק, ומדובר בסוג של אשליה".

על רקע זה הפגינה התנועה מול השגרירות האתיופית בתל אביב במטרה להסב את תשומת הלב של הידידה החדשה של אריתריאה למצוקת זכויות האדם במדינה. "אנחנו תמיד אומרים כן לשלום", אומר איאסו, "אבל הגבול מעולם לא היה הבעיה, אלא תירוץ של אריתריאה לפתוח במלחמה. באריתריאה יש לנו המון אסירים פוליטיים – מאמינים דתיים, עריקים מהצבא, אנשים שניסו לחצות את הגבול, עיתונאים, פוליטיקאים. עכשיו אנחנו מתמקדים באנשים האלה".

התגובה הזו אופיינית לרבים מהאריתראים ששוחחתי איתם – כאלה החיים בישראל, או בגלות במקומות אחרים. גם בצד האתיופי עוד מנסים לעכל את השינויים המתרחשים במדינה, לאחר כמה שנים קשות של מחאה פוליטית.

מאת ענבל בן יהודה

המאבק להשבת אברה מנגיסטו עולה הילוך. בעוד שבירושלים עומד בימים אלו מאהל מחאה וסולידריות למען האזרח בן הקהילה האתיופית שמוחזק בעזה מאז 2014, אלפי מפגינים ברחבי הארץ יצאו אמש (שלישי) לרחובות במטרה לעורר מודעות למצבו ובקריאה לשחררו. ההפגנות התקיימו בנתניה, רחובות, תל אביב, אזור הקריות, רמלה, אשדוד, ירושלים ובאר שבע – וגם ביבנה ובחצור הגלילית הצטרפו למחאה.

האירוע הארצי התקיים ביוזמת צעירים מהעדה האתיופית שהצטרפו לאחרונה למטה המאבק לשחרור אברה מנגיסטו, בעקבות תחקיר "עובדה" ששודר בנושא בחודש שעבר. הפרסום נעשה בעיקר באמצעות פליירים ברשתות החברתיות, והאירוע כמעט שלא זכה לסיקור תקשורתי בזמן אמת. במהלך הערב חסמו המפגינים את כביש 40 בצומת ביל"ו. בסופו של דבר המשטרה פינתה את הצומת ועצרה שבעה אנשים, ששוחררו במשך הלילה.

"זאת אצבע אלוקים שהביאה אותנו לכאן דווקא היום". הפגנה למען אברה מנגיסטו, תל-אביב, 10.4.2018 (צילום: ענבל בן יהודה)

בתל אביב בלבד, על פי ההערכות, השתתפו 300-200 בני אדם בהפגנה. המפגינים התכנסו באזור קניון עזריאלי, צעדו דרך מתחם שרונה לאבן גבירול ומשם לכיכר רבין, תוך חסימת צירי התנועה המרכזיים. הסיסמאות המרכזיות בהפגנה היו "צאו מהמרפסת – האדישות הורגת", "אברה לחופש נולד", "ביבי תתעורר – החמאס הוא לא חבר" ו"עוד אברה חי". קולם נשמע חזק וברור, והם עוררו עניין מצד העוברים והשבים ויושבי מקומות הבילוי באבן גבירול – לצד תגובות זועמות מכמה נהגים.

שיאו של האירוע בכיכר רבין קיבל תפנית מעניינת וחיובית מצד המפגינים, שכן באותה שעה התקיים אירוע קדם-אירוויזיון בכיכר אליו הגיעו המוני אנשים, כולל משפחות עם ילדים ואף אזרחים זרים. משיחות עם כמה מהמפגינים עולה כי הם לא היו מודעים לקיומו של האירוע ולאפשרות החשיפה בפני כמות כל כך גדולה של אנשים. אחד מהם אמר "זאת אצבע אלוקים שהביאה אותנו לכאן דווקא היום".