ברזיל היא המדינה הגדולה והמשפיעה ביותר באמריקה הלטינית. ככזאת, היא תמיד היתה גם זירה חשובה במאבקים הדרמטיים בין השמאל לימין ביבשת. המערכה החדשה במאבק הזה החלה באוקטובר שעבר, כש’זאיר בולסונארו, פופוליסט ימני עם נטיות פאשיסטיות, נבחר לנשיא החדש.

בולסונארו אוהב להציג את עצמו כ"טראמפ הברזילאי". ואכן, כמו נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, הוא הסתבך פעם אחר פעם באמירות ופרשיות מביכות – מהפעם שבה אמר על חברת קונגרס ברזילאית ש"לא מגיע לה שיאנסו אותה כי היא מאוד מכוערת", דרך עשרות התבטאויות גזעניות והומופוביות, ועד לפעם שבה נתפסו עשרות קילוגרמים של קוקאין במטוסו הפרטי בדרך לפסגת ה-G-20 (למרות הרטוריקה הרושפת שלו נגד סוחרי הסמים במדינה).

אבל בניגוד לטראמפ, שהוא בעיקר ליצן לא-יוצלח, בולסונארו הוא פוליטיקאי מקצועי, שמרבה להגן על החונטה הצבאית ששלטה בברזיל במשך שני עשורים – פשוט בגלל שהוא היה שמח לחזור לימים ההם. מאז בחירתו, מתבהרים והולכים הקשרים של בולסונארו לימין הפאשיסטי והניאו-נאצי.

נשיא ברזיל, ז'איר בולסונארו, ונשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, בבית הלבן במרץ 2019 (צילום: Isac Nóbrega/PR)

ב-14 במרץ 2018, מריאל פרנקו, פעילה לסבית שחורה שנבחרה שנה קודם לכן למועצת העיר ריו דה-ז’נרו, היתה בדרכה חזרה מאירוע פוליטי, כששני מתנקשים במכונית סמוכה פתחו באש על מכוניתה ורצחו אותה ואת הנהג שלה. הכדורים ששימשו בהוצאה להורג מטווח קצר של פרנקו זוהו כתחמושת משטרתית, והחשודים שנעצרו הם שוטרים וחיילים לשעבר.

המתנקשים השתייכו ל"מיליציות" ששולטות בחלקים נרחבים מריו וזוכות לתמיכה סמויה או גלויה של פוליטיקאים מהימין. על הפוליטיקאים האלה נמנה

בשנים האחרונות, נראה שכבר התרגלנו לחדשות על שריפות הענק בקליפורניה. בכל סתיו, כשהאדמה עוד יבשה והרוחות החזקות המכונות "סנטה אנה" נושבות, קליפורניה עולה בלהבות. בשנה שעברה, שריפת פרדייז בצפון המדינה גבתה את חייהם של שמונים תושבים, והשריפות כילו אזורים אדירים. בשבועיים האחרונים בלבד, קליפורניה מתמודדת עם 1,300 שריפות שונות, שהגדולות ביניהן הן שריפת קינקייד מצפון לסן פרנסיסקו, והשריפות איזי וגטי, שמאיימות על לוס אנג’לס בדרום.

תמורת כמה אלפי דולארים ליום, אפשר לקבל בקליפורניה שירותי כבאות פרטיים. בכיבוי השריפות משתתפים גם אסירים שמקבלים 5 דולאר ליום. מטוס משתתף בכיבוי שריפה בקליפורניה (צילום: ג'ף סליבאן CC BY-NC-ND 2.0)

ברגע אירוני במיוחד בשבוע שעבר, שריפת איזי כמעט הבעירה את ארכיון הנשיא רייגן, האיש שירה את יריית הפתיחה של העידן הניאו-ליברלי. שריפות הענק בקליפורניה הן מבט לעתיד שמכינים לנו הניאו ליברלים: לא רק כדור הארץ שהולך ומתחמם ואסונות טבע מתרבים ומחריפים, אלא גם פערים מעמדיים וחברתיים שהולכים וגדלים ויוצרים חוויות שונות מאוד של אסונות טבעיים.

בצד אחד של הפער המעמדי העצום, נמצאים העשירים ביותר. להם יש עכשיו שירותי כיבוי פרטיים, שעבור סכום צנוע של כמה אלפי דולרים ביום יבואו "לסייע" לכוחות הכיבוי הציבוריים, אבל יתמקדו בהגנת האחוזות של עשירי קליפורניה. חברות כיבוי פרטיות היו קיימות בעבר ופעלו על פי חוזים עם רשויות מקומיות, אבל אז הן עברו לעבוד בשביל חברות ביטוח (שהעדיפו לשלם לכבאים מאשר לשלם על בתים שרופים), ומשם הדרך ללקוחות פרטיים שרוצים הגנה על בתיהם היתה קצרה. חברות הכיבוי הפרטיות לא רק עוזרות בכיבוי שריפות בשטח, אלא גם דואגות למגן בתים מראש מפני אש.

גם כשבתים אכן נשרפים, הפערים המעמדיים בולטים. עבור מי שמחזיקים בפוליסות ביטוח יוקרתיות, חסכונות לשעת צרה וזמן להשקיע, בית שעולה באש

בשבוע שעבר דחה בית המשפט העליון של ארה"ב עתירה של עשרות חברות אנרגיה, שדרשו לחסום תביעה נגדן בבית משפט מדינתי במרילנד. עיריית בולטימור תבעה את החברות על חלקן במשבר האקלים, מכיוון שבולטימור השטוחה מאויימת במיוחד מעליית מפלס המים הנובע מהמשבר הזה.

חברות האנרגיה טענו שמקומה של תביעה כזאת הוא בבית משפט פדרלי. למעשה, מדובר בטקטיקה לחיסול התביעה: ב-2011 דחה בית המשפט העליון תביעה פדרלית דומה, מכיוון שלדעת השופטים נושאים כאלה צריכים להיות עניינה של הסוכנות להגנת הסביבה (EPA), ולא של בית המשפט. אם לתביעות אין מקום בבתי המשפט הפדרליים, וגם לא בבתי המשפט המדינתיים, המשמעות היא חיסול המאבק המשפטי נגד משבר האקלים.

מאז, בית המשפט דחה בקשות דומות בתביעות שהגישו הרשויות במדינות רוד איילנד וקולורדו. עשרות התביעות הדומות שמתנהלות בבתי משפט ברחבי ארה"ב ובעולם – והניסיונות הנואשים של חברות האנרגיה למנוע את בירורן – הם חלק מזירה חדשה במאבק להגן על עתיד המין האנושי מפני תאגידים שמחפשים רווחים קצרי-טווח.

הזירה המשפטית נפתחה אחרי שהזירה הבינלאומית כשלה. שדה נפט בקליפורניה (צילום: קן קלוסק CC BY 2.0)

פתיחת הזירה המשפטית היא תוצאה של כישלונה המוחלט של המנהיגות בארה"ב להתעורר ולנקוט צעדים כדי להתמודד עם הסכנה הקיומית של שינויי האקלים. אחד הצעדים הראשונים של הנשיא דונלד טראמפ אחרי שנכנס לבית הלבן היה הנסיגה מהסכם פריז – הסכם בינלאומי לצמצום פליטת גזי חממה, שבעצמו היה חסר שיניים ורחוק ממספק כדי לעמוד באתגר ולמנוע את הנזקים החמורים ביותר של משבר האקלים. מעט מדי, מאוחר מדי, ואפילו את זה חיסל המטורף שבבית הלבן.

כל עוד בראש המדינה החזקה בעולם עומד אדם שמתכחש לקונצנזוס המדעי וטוען שמשבר האקלים הוא מתיחה מתוחכמת של סין, והרפובליקנים ששולטים בסנאט נמצאים עמוק בכיס

ההקלטות משיחות מוזס-נתניהו, שחשף רביב דרוקר בתוכנית "המקור", מזכירות את סיום פרשת ווטרגייט, שהביאה למפלתו של הנשיא ריצ'רד ניקסון. ניקסון, ששלח את אנשיו לפרוץ למטה המפלגה הדמוקרטית, הקליט את השיחות שבהן תיכנן את פעולותיו הבלתי חוקיות, והתפטר ברגע שבו הבין שלא יוכל לעצור את פרסום ההקלטות. יותר מ-40 שנה לאחר מכן חזר בנימין נתניהו על אותה הטעות, והקליט את שיחותיו עם מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס. השיחות האלה עלולות להעמיד אותו כיום בפני הגשת כתב אישום במרמה והפרת אמונים, בעוד שמוזס עשוי לעמוד לדין על שוחד.

אלא שבניגוד לווטרגייט, תיק 2000 עוסק בחשד לקיומה של עסקת שוחד בין ראש הממשלה לאיש החזק ביותר בעיתונות הישראלית. ככזה, התיק מעלה שאלות ארס-פואטיות על תפקידה של העיתונות בדמוקרטיה.

מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון מוזס מגיע לחקירה במשרדי לה"ב 433 בלוד, ב-15 בינואר 2017 (צילום: קוקו / פלאש90)

התפישה של העיתונות כ"רשות הרביעית", שמפקחת על הרשויות האחרות, היא יותר מקלישאה שמשמיעים בשיעורי האזרחות. נתניהו ידוע כאדם חכם ופוליטיקאי מבריק. הוא לא היה מסבך את עצמו בפלילים בשביל כלום. הוא עשה את מה שעשה כי הוא מבין היטב שציבור שלא יודע מה קורה הוא ציבור שלא יכול להתנגד למה שקורה – ושהתקשורת היא הדרך של הציבור לדעת מה קורה.

זאת הסיבה שתקשורת עצמאית היא קריטית בחברה דמוקרטית, וזאת הסיבה למאמצים של נתניהו – לפי החשדות הן בתיק 2000 והן בתיק 4000 – להפוך את כלב השמירה של הדמוקרטיה לכלב השמירה הפרטי שלו.

על רקע זה, ההקלטות מפגישות מוזס ונתניהו מטרידות במיוחד. מוזס אומר במפורש לנתניהו שהוא רוצה לשמור