בימים האחרונים חילק הליכוד עלון בשפה הרוסית בעשרות אלפי עותקים. העלון, שהופץ בהסוסטלים שבהם מתגוררים בעיקר עולים קשישים יותר ובחנויות "רוסיות", מעלה את רמת ההרעצה לנתניהו לגבהים חדשים. "המנהיג שאין שווה לו", אומרת הכותרת הגדולה. באותיות הקטנות יותר נאמר כי "מדינות רבות היו חפצות במנהיג כמו נתניהו, אבל רק לישראל יש".

העלון הזה מצטרף לסרטונים שמפיץ נתניהו בימים האחרונים, בעיקר "סרטון המציל" שבו מוצג נתניהו כיחיד שיכול לשמור ולהגן על ישראל. הסרטונים אמנם הופקו בעברית, אבל הוצמדו להם כתוביות ברוסית, עדות לחשיבות של הציבור הרוסי בעיני המטה של נתניהו ולרצון להכניס לציבור הזה את ההבנה שבלי נתניהו, ישראל אבודה.

הסרטונים האלה, יחד עם העלון על "המנהיג שאין שווה לו" יוצרים את הרושם שחוץ מלהציג עצמו כ"שמש העמים" בקמפיין הבחירות שלו, נתניהו בעצם כבר אומר הכל. בכל מערכת בחירות, כל מועמד רוצה ואף חייב להציג עצמו כטוב יותר וכעדיף על כולם. אלא שיש הבדל תהומי בין ה"הכי טוב" ל"אין בלתו" , כפי שמציג עצמו נתניהו בעלון ובתשדירים האלה. הוא הכול-יכול, הוא המושיע. הוא הכלאה אולטימטיווית בין  סופרמן, שמופיע תמיד ברגע הנכון ומצילנו מכל רע, לבין משיח שבא לגאול את עמו. "מלך ישראל" כבר קטן עליו.

באחת הפגנות השמאל בכיכר הבימה עמד מנגד צעיר בעל גוף, מצויד במיקרופון ובקול רם שבאמצעותם התגבר על רעש ההמונים. "אתם לא מבינים", זעק לתוך המיקרופון, "בשבילנו הוא האלהים". על הרקע הזה אפשר להבין את הדברים שאמרה אתמול שרת התרבות מירי רגב  בראיון רדיו ולפיהם "לא אנשים מחליטים מי יהיה ראש ממשלה, אלא הקדוש ברוך הוא".  מישהו יעלה בדעתו שאלוהים יבחר במי שאינו בנימין נתניהו? נראה שהקו הדק אך בעל המשמעות בין כמיהה והערצה ל"מנהיג חזק" לבין "פולחן אישיות" – נחצה. נתניהו כבר נמצא רגל אחת במגרש של פולחן האישיות.

דוגמה טובה, כאמור, היא סרטון "המציל בים", שבו נתניהו הוא המציל שיכול להשויע אותנו מכל פגע.   בסרטון אחר מגיע ללשכתו הסטנדאפיסט חן מזרחי, רוטן על כך שנתניהו – המשוחח אותה שעה

השוואות הן תמיד בעייתיות, אבל קשה להכחיש שהקמפיין של בנימין נתניהו והליכוד נגד הנציגים הפוליטים של הציבור הפלסטיני ונגד הפוליטיקאים היהודים שמעלים על קצה דעתם לבנות אתם שותפות פוליטית כלשהי – מזכיר את הקמפיין נגד רבין ב-1995. הקמפיין הזה התחיל מיד אחרי הבחירות בספטמבר, תפס תאוצה אחרי שהרכבת הממשלה הוטלה על בני גנץ והגיע לשיאו בנאום של נתניהו ב"כנס החירום" בתל אביב שלשום תחת כותרת שאינה משתמעת לשתי פנים: "עוצרים ממשלת מיעוט מסוכנת שתלויה בתומכי טרור".

כל צייד יודע מה עושים עם זאבים. כנס החירום של נתניהו (תומר נויברג / פלאש 90)

חברי הרשימה המשותפת, לפי נתניהו, "תומכים בארגוני טרור ורוצים בהשמדת המדינה". ממשלת מיעוט שתישען על התמיכה שלהם היא "איום קיומי" על מדינת ישראל ו"פיגוע לאומי היסטורי ואסור שזה יקרה". ראשי כחול לבן, לפי נתניהו, "הוליכו שולל" את הבוחרים שלהם ולכן הם חייבים להוריד מיד את "הרעיון ההזוי" של ממשלה בתמיכת חברי הרשימה המשותפת". אבל ממשלה כזו, הבטיח נתניהו, לא תקום ל"יום אחד, אפילו לרגע אחד", וזאת משום ש"הצדק איתנו, העם איתנו". בישיבה של חברי הכנסת של "בלוק ה-55" הוא חזר על הדברים וטען שהוא לא צועק "זאב זאב", אלא "הזאב כבר בחדר". וכל צייד יודע מה עושים עם זאבים.

המסקנות שאפשר וכמעט הכרחי להסיק מהדברים של נתניהו הן קיצוניות מאוד. אם חברי המשותפת רוצים להשמיד את מדינת ישראל, רק הגיוני לעצור אותם בכל דרך, כולל באלימות. אם הממשלה שכחול לבן עשויה להקים בתמיכת המשותפת היא "איום קיומי", הרי כל פעולה נגד ראשי כחול לבן, כולל פעולה אלימה, היא בגדר הגנה עצמית. וגם רוב בכנסת, הסמכות העליונה והיחידה לאישור ממשלה בדמוקרטיה, לא יהפוך ממשלה כזו

קו ישיר עובר בין ההחלטה – לכאורה – של עוזריו הקרובים של ראש הממשלה בנימין נתניהו להטריד את עד המדינה שלמה פילבר, בין נאומו של שר המשפטים אמיר אוחנה שהפר צו איסור פרסום כדי להלך אימים על עד המדינה ניר חפץ, בין האלימות ההולכת וגוברת כלפי המפגינים נגד השחיתות בפתח תקווה, בין מאמציו הבלתי נלאים של נתניהו לשלול את הלגיטימציה של ממשלה שתישען על הקולות של הרשימה המשותפת, ובין ההוראה שנתן הבוקר להפציץ בתים פרטיים של אנשי הג'יהאד האסלאמי בעזה ובדמשק, הפצצות שבהן נהרגו פעיל הארגון בהאא אבו אלעטא ואשתו בעזה, ובנו (ואולי גם נכדתו לפי חלק מהדיווחים) של פעיל הארגון אכרם אל עג'ורי בדמשק.

כמעט כל פרשן פוליטי מבין שמטרת ההתקפה בעזה היתה קודם כל להקשות על גנץ להקים ממשלת מיעוט בתמיכת הרשימה המשותפת. פעיל פלסטיני ליד ביתו של בכיר הג'יהאד האסלאמי בהאא אבו אלעטא שהופצץ בעזה (צילום: חסאן ג'די / פלאש 90)

התנהגות בסגנון מאפיוזי, הפרת חוק, הסתה נגד מתנגדים יהודים וערבים, ועכשיו ניסיון מכוון להביא להתלקחות צבאית, המאיימת על חיי פלסטינים וישראלים כאחד. הכל למען מטרה אחת – להשאיר את נתניהו ברחוב בלפור. לכך כל האמצעים כשרים. וממש לא בטוח שראינו את הסוף.

קל לומר שנתניהו והחבורה שסביבו עושים את כל הדברים האלה למען רווח אישי, משום שהם רוצים להמשיך ליהנות ממנעמי השלטון. השלטון נעים, אין ספק, ויותר נחמד לקבל סיגרים ושמפניות חינם מאשר לשלם עליהם מחיר מלא.

ישראל נמצאת במבוי סתום פוליטי כבר שנה, במיוחד אחרי הבחירות האחרונות. ראש הממשלה היוצא, בנימין נתניהו, מתבצר עם גוש של 55 מנדטים שהצליח לגבש מאחוריו – אבל עם 55 מנדטים לא מרכיבים ממשלה. יו"ר כחול לבן, בני גנץ, רוצה "ממשלת אחדות ליברלית" עם הליכוד ויו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן, אבל לא מצליח לפרק את הגוש של נתניהו. וליברמן, שנחוש להפיל את נתניהו מצד אחד אבל לא מסוגל להצטרף למרכז-שמאל מצד שני, מכיוון שהוא איש ימין שעשה קריירה פוליטית משנאת ערבים, יושב על הגדר.

הדרך היחידה לצאת מהמבוי הסתום הזה היא ממשלת מיעוט של כחול-לבן, העבודה-גשר והמחנה הדמוקרטי, בתמיכת הרשימה המשותפת ותוך הימנעות של ליברמן. אבל כחול-לבן לא נראים מוכנים לכך כרגע, ובכל מקרה, המרחק האידיאולוגי שכל הצדדים צריכים לעשות כדי להגיע לפתרון הזה הוא עדיין גדול מאוד, וספק אם אפשר לגשר עליו בטווח זמנים כל כך קצר.

הדרך לצאת מהמבוי הסתום היא ממשלת מיעוט בתמיכת הרשימה המשותפת. יו"ר כחול לבן, בני גנץ, מקבל מהנשיא ראובן ריבלין מנדט להקמת ממשלה, ב-23 באוקטובר 2019 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

דווקא בגלל הערפל הזה, הגיע זמן למסגר את הפוליטיקה הישראלית על פי קווים רעיוניים חדשים: לא עוד ימין ושמאל, גם לא ליברלי מול שמרני או דתי מול חילוני – אלא זרם השותפות, שהפרקטיקה שלו היא שוויון בין האזרחים היהודים והערבים ושותפות פוליטית ביניהם, שמולו ניצב הזרם הלאומני הדוגל בעליונות היהודים.

זרם של שותפות אינו כולל דווקא מפלגות של שותפות יהודית-ערבית. הוא יכול לכלול מפלגות וארגונים שונים, שהמשותף ביניהם הוא ההבנה כי הדרך היחידה למשטר דמוקרטי של ממש