newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הימין מעלים את הסכסוך ומנסר את הענף שעליו הוא יושב

בעשור האחרון נתניהו עשה כל שביכולתו לשכנע את הישראלים ש"אין פרטנר" ולהוריד את הסכסוך מסדר היום. זה הצליח מעל המשוער, אבל את מקומו בדיון הציבורי תפסו סוגיות של דת ומדינה, שם מרחב התמרון של נתניהו קטן בהרבה

מאת:

מיד אחרי שהמגעים להקמת ממשלה אחרי הבחירות באפריל האחרון קרסו וראש הממשלה נתניהו החליט ללכת לבחירות חדשות, הוא הטיח בליברמן את ההאשמה שבעיניו של נתניהו היא נשק יום הדין. "ליברמן הוא חלק מהשמאל", הוא אמר לעיתונאים בכנסת באחת ההופעות היותר לחוצות שלו בתקופה האחרונה. הטענה הזו היתה כה מוזרה יחסית למה שהציבור ידע על ליברמן, עד שאחת העיתונאיות – מאוחר יותר התברר שזו היתה איילה חסון – פרצה בצחוק. בליכוד האמינו שדי יהיה בהאשמה הזו כדי להוריד את ליברמן מתחת לאחוז החסימה. לפחות לפי הסקרים, קרה בדיוק ההפך.

לפי כל הסקרים, הסיבה המרכזית לעלייה בתמיכה בליברמן היא המלחמה שלו במה הוא מגדיר "הכפייה הדתית". זה התחיל מההתעקשות שלו על העברת חוק הגיוס, מה שהביא את נתניהו להחליט להקדים את הבחירות, אבל במהלך הקמפיין ליברמן הרחיב את החזית: הוא תוקף ללא הרף את החרדים ואת ה"משיחיים" בימין הדתי ומבטיח שלא יישב אתם בממשלה. עם קשר ואולי בלי קשר לליברמן, הנושא הזה הפך לאחד הנושאים הבולטים במערכת הבחירות הנוכחית, אם לא הבולט שבהם.

מצד אחד סמוטריץ מתעקש לדבר על מדינת הלכה וש"ס הופכת אירוע בהפרדה בעפולה לעצרת בחירות, ומצד שני כחול לבן והמחנה הדמוקרטי מזהירים בדיוק מפני הפרדה מגדרית ומדינת הלכה. רק הרשימה המשותפת והעבודה-גשר לא נושאות את הדגל הזה. אם הסקרים יתממשו וליברמן אכן יעמוד בהבטחתו לא לשבת עם החרדים ו"המשיחיים" (הוא מכוון לרפי פרץ ולסמוטריץ', פחות לימין החדש של שקד ובנט), הנושא הזה עשוי להביא לנפילתו של נתניהו ולקץ ממשלת הימין-חרדים-דתיים.

"המשיחיים" שעשויים להביא לנפילתו של נתניהו ולקץ ממשלת הימין-חרדים-דתיים. רפי פרץ ובצלאל סמוטריץ' (יונתן זינדל / פלאש90)

הטיח מתקלף, הסדקים נחשפים

אז איך קרה שהנושא הזה הפך מרכזי כל כך דווקא הפעם? סביר להניח שזה התחיל משיקולים אלקטורליים של ליברמן, שזיהה שהקשר בין נתניהו והחרדים הוא אחת מנקודות התורפה שלו. לא במקרה הוא התעקש דווקא על חוק הגיוס. לחוק הזה אין משמעות מעשית, אבל הוא מייצג את "הדיל" הלא-כתוב שעשה נתניהו עם ראשי הציבור החרדי. הוא איפשר להם לשמור על חומות העולם החרדי ולמנוע זליגה ממנו החוצה, לדוגמה באמצעות גיוס או יציאה לעבודה, וראשי הציבור החרדי ידאגו בתמורה שהקולות של החרדים יישארו בימין. ה"דיל" הזה הביא לכך שכוחם היחסי של החרדים בימין עלה מאוד. עם 15 מנדטים בבחירות באפריל, שתי המפלגות החרדיות ייצגו כמעט רבע מכלל קולות הימין (15 מתוך 65) לעומת חמישית בבחירות ב-2015 (13 מתוך 67). עליית כוחם של החרדים קשה שלא תדאיג את ציבור הבוחרים של ליברמן, שרובו המוחלט חילוני.

אבל נדמה שיש כאן משהו עמוק יותר. אחת המטרות האסטרטגיות של נתניהו והימין בעשור האחרון היתה לשכנע את הישראלים שאין פרטנר פלסטיני, שאין עם מי לדבר ובעיקר אין על מה לדבר, והמצב הקיים הוא המצב הרצוי. מחיקתו של הקו הירוק והסיפוח הזוחל היו אבני יסוד באסטרטגיה הזו. הירידה הדרמטית באלימות פלסטינית כלפי ישראלים בוודאי סייעה לטפח את תחושת הנינוחות של הסטטוס קוו. זה הצליח. לא רק המלה "כיבוש" נעלמה מהלקסיקון הפוליטי ומאולפני הטלוויזיה והרדיו, אפילו הדיבור על "פתרון מדיני", שעמד במרכז מערכות הבחירות בארבעים השנים האחרונות, התאדה כמעט לחלוטין. בחירתו של טראמפ לנשיאות, ההתייצבות החד-צדדית שלו לטובת ישראל וההחלטה הפלסטינית לנתק לחלוטין מגע עם מי שהיו המתווכים הבלעדיים בתהליך השלום ב-25 השנים האחרונות – כולם מאורעות שהתרחשו מאז הבחירות ב-2015 – עזרו לקבע את התודעה אצל רוב מוחלט של המצביעים היהודים שאין פתרון באופק הנראה לעין לסכסוך עם הפלסטינים, ולכן חבל להשקיע זמן בדיבורים עליו. הוא חדל להיות נושא פוליטי.

כל עוד היתה תחושה ש"ארץ ישראל בסכנה", הימין היה מלוכד יחסית. עכשיו, מרגע שה"סכנה" הזו חלפה, הטיח מתקלף והסדקים בימין נחשפים

אבל ייתכן מאוד שדווקא ההצלחה הגדולה של נתניהו להוריד את המשא ומתן עם הפלסטינים היא זו שמאיימת עכשיו על שלטונו. כל עוד היתה תחושה ש"ארץ ישראל בסכנה" או שהולכים "למכור את המדינה לערבים" – כפי שהיה כשנתניהו נבחר ב-2009, זמן קצר אחרי ההתנתקות, אז על השולחן עמדו נסיגות נוספות או הסדר כולל עם הפלסטינים – הימין היה מלוכד יחסית. עכשיו, מרגע שה"סכנה" הזו חלפה, הטיח מתקלף והסדקים בימין נחשפים. נושא כמו דת ומדינה וכפייה דתית, הנוגע לדרך החיים הכי בסיסית של הבוחרים, חושף את הסדקים האלה בימין יותר מכל נושא אחר. בני גנץ רחוק מאוד מדעותיו של איימן עודה, אבל הפער באורחות חייהם אינו גדול. בין ליברמן וליצמן אין תהום ביחסם לפלסטינים, אבל ספק אם הם יכולים לאכול ארוחת ערב זה בביתו של זה. הפער הזה גם תקף אפילו לגבי בנט וסמוטריץ', שחברים לכאורה באותה מפלגה.

התפוגגותה של "סכנת השלום" מסבירה גם את השיח התקיף יותר בציונות הדתית, בעיקר באגף החרד"לי שלו. בין אם זה נובע מהתחושה של הציונות הדתית שהיא ניצחה בקרב הפוליטי נגד אפשרות המדינה הפלסטינית, ולכן הגיע הזמן שתעבור לשלב הבא והוא הנחלת "הערכים היהודיים", ובין אם הסיבה היא הפוכה – כלומר התסכול מכך שלמרות ההגמוניה הפוליטית של הציונות הדתית, המרחב הציבורי בישראל נשאר חילוני ואולי אפילו נעשה חילוני יותר, ברור שהשיח "הערכי" תופס מקום יותר גבוה מהשיח המדיני אצל הציונות הדתית.

זה בא לביטוי בעיקר בשיח על "ערכי משפחה", ובעיקר במה שנוגע לזכויות הלהט"בים, שהפך לנושא הכי בוער בציונות הדתית. זה בא לידי ביטוי באמירות של רפי פרץ על טיפולי המרה; או באמירות של סמוטריץ שאמנם כבר לא מדבר על "מצעד הבהמות", אבל מסביר ל"מקור ראשון" שאם הקהילה הלהט"בית רק תקבל שיש "מציאות נכונה, בריאה ומתוקנת", הכל יהיה בסדר; וזה בא לביטוי באמירות של רבני מכינת עלי (לדוגמה הרב יוסף קלנר ו"בימינו הורסים את הנשים עד שאין נשים"), וכמובן בקמפיין של מפלגת "נעם", המפלגה של נאמני הרב טאו (שנחשב למורה הרוחני של פרץ), שהפכו לנושא מרכזי את השמירה על המשפחה היהודית. "ההגות המסולפת" במערב לגבי מבנה המשפחה, כתב בשבוע ב"מקור ראשון" הרב חיים נבון, שלא נחשב בין הקיצונים, היא "נקודת המחלוקת העזה ביותר במלחמת התרבות של המאה ה-21", לא פחות.

יותר מכך, גם עלייתו של שיח הסיפוח, שיאפשר לממש באופן מלא את חזון ארץ ישראל השלמה, הוא תוצאה ישירה מהתחושה בימין הדתי שסיפור המדינה הפלסטינית הסתיים. קשה להסביר את ההתעקשות של סמוטריץ לדבר שוב ושוב על השאיפה שלו למדינת הלכה שתתנהל "על פי דין תורה", כמו בימי התנ"ך, בלי להבין את התחושה שלו ושל רבים מחבריו שמימוש חזון ארץ ישראל השלמה קרוב מתמיד.

האחד נזכר אחרי 30 שנה בקול הרוסי, והשני מנסה להמציא את עצמו מחדש. נתניהו וליברמן בכנסת (צילום: יונתן סינדל / פלאש 90)

לפי כל הסקרים, הסיבה המרכזית לעלייה בתמיכה בליברמן היא המלחמה שלו במה הוא מגדיר "הכפייה הדתית", וזאת בדיוק נקודת התורפה של נתניהו. נתניהו וליברמן בכנסת (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

לא אותו הימין, לא אותו השמאל

כך או כך, השיח על הנושאים האלה מפורר את הלכידות של מחנה הימין. ההתייצבות של ליברמן באופן חד נגד חזרה לקואליציית הימין-חרדים-דתיים הקודמת היא ביטוי להתפוררות הזו. אבל יש לה היבטים נוספים. המחלוקות בתוך הציונות הדתית, בין "הליברלים" נוסח בנט ו"הימין החדש" מול החרד"לים סמוטריץ ופרץ, מאיימות גם על הלכידות אפילו בתוך המחנה הדתי הלאומי עצמו. גם האג'נדה האנטי-חרדית של ראשי ערים מרקע מסורתי-ליכודנקי כמו רון קובי בטבריה, כרמל שאמה הכהן ברמת גן וחיים ביבס ממודיעין היא היבט נוסף של אותה התפוררות. אפילו הריצה של משה פייגלין תחת דגל של הפרדת דת ומדינה היא חלק מאותה תופעה.

נתניהו ער לפוטנציאל הנזק של ההתפרקות הזו, ולכן משתדל לא להיסחף לכיוון החרד"לי והחרדי. המינוי לשר המשפטים של אמיר אוחנה, מי שעמד בראש התא הלהט"בי בליכוד, הוא חלק מהמגננה שלו. כך גם ההסתייגות שלו מהאמירות של סמוטריץ' על מדינת הלכה וגם הנזיפה לאותו סמוטריץ' לאחר שהתבטא בחריפות נגד בית המשפט שאסר על הפרדה מגדרית במופע ציבורי בעפולה. אבל טווח התמרון שלו הוא קטן מאוד. את המרכז נתניהו איבד מזמן, ולכן בלי החרדים והדתיים הלאומיים פשוט אין לו שום סיכוי לשרוד.

בינתיים האמירות של סמוטריץ' ופרץ מצד אחד וההתעצמות החרדית מצד שני הם הדלק המזין את התעמולה של ליברמן, כחול לבן וגם המחנה הדמוקרטי. הן בהחלט יכולות להביא לכך שנתניהו יאבד את ראשות הממשלה ולא פחות משמעותי מכך: גם החרדים וגם "ימינה" – או לפחות החלק החרד"לי שלה – עשויים להישאר מחוץ לממשלה הבאה. יהיה זה אירוני אם זו תהיה התוצאה הפוליטית של הורדת הנושא המדיני מסדר היום, שעליו נתניהו והימין הדתי עמלו כל כך קשה.

אין פירוש הדבר שהמערכת הפוליטית בישראל זזה שמאלה, במונחים של היחס לכיבוש ולרצון לסיימו. ממש לא. אבל ייתכן שפירוש הדבר הוא שלפחות לתקופה הקרובה צריך לחשוב על המושגים של ימין-שמאל באופן אחר, אזרחי יותר. זה נכון לגבי השיח הדתי-חילוני, זה עשוי להיות נכון גם לגבי השיח החברתי, אם עמיר פרץ ואורלי לוי יצליחו יותר ממה שמראים כרגע הסקרים. וזה עשוי לסלול את הדרך לקואליציות חדשות בפוליטיקה הישראלית, שונות מאלה ששלטו בה בשני העשורים האחרונים.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

מוש הפוך

איזה יופי, כותרת נהדרת ומוצלחת שמלא יקראו

ומשנה לא פחות מרתק, ונפלא, ומקסים, וחמוד, וחתול. ומשנה לא פחות מרתק, ונפלא, ומקסים, וחמוד, וחתול. ומשנה לא פחות מרתק, ונפלא, ומקסים, וחמוד, וחתול. ומשנה לא פחות מרתק, ונפלא, ומקסים, וחמוד, וחתול

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf