סתם קישור

https://www.instagram.com/reel/DdYfxutOy_I/

copy link

https://www.instagram.com/reel/DdYfxutOy_I/?utm_source=ig_web_copy_link&stkn=NTc4MTIwNjQ2YQ==

Embed

https://www.instagram.com/reel/DdYfxutOy_I/?utm_source=ig_web_copy_link&stkn=NTc4MTIwNjQ2YQ==

הפך את ההשתלבות בממסד הישראלי לתכלית פוליטית, יהיה המחיר הלאומי אשר יהיה. ח"כ מנסור עבאס, 15  2026 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

ברגע היסטורי שבו עזה נתונה לרצח עם, והעם הפלסטיני, בכל מקום שהוא נמצא בו, מתמודד עם אחת התקופות הכי קשות ומסוכנות בהיסטוריה שלו, אי אפשר להתייחס לדיון הפוליטי בתוך החברה הפלסטינית בישראל כאילו מדובר בבחירות רגילות או בשאלה מי מסוגל להשיג תקציב גדול יותר.

>> האם סגלוביץ' מצטרף לרע"מ או שרע"מ מצטרפת לסגלוביץ'?

המצב מחייב אותנו לחשוב מחדש על משמעותה של הפוליטיקה עצמה, על גבולות ההשתתפות, על היחס שבין זכויותינו האזרחיות ובין מעמדנו הלאומי ועל המחיר שאנו מוכנים לשלם תמורת מה שמוצג בפנינו תחת הכותרות של "השפעה" ו"פרגמטיות".

את הביקורת על הפרויקט הפוליטי שמובילים מנסור עבאס והרשימה הערבית המאוחדת אסור להפוך לדה-לגיטימציה של ציבור שלם ולהאשמתו בבגידה. ציבור זה הוא חלק אורגני מהחברה שלנו ומעמנו. אנשים מחפשים הגנה או פתרונות מוחשיים לבעיות היומיום שלהם, והדאגות האלה מובנות. השאלה החשובה יותר היא האם מענה פוליטי שנולד, או התחזק, תחת לחץ של פחד ואובדן אופק, עלול להפוך מטקטיקה לאסטרטגיה ארוכת טווח, ומשימוש בכלי האזרחות לשם השגת זכויות להגדרה מחדש של מקומם של הפלסטינים ושל יחסיהם עם המדינה והמשטר הקולוניאלי-התיישבותי שלה.

כאן טמונה הסכנה: לא בעצם העובדה שאנו מפחדים – שכן הפחד בתנאים אלה הוא ממשי ומוצדק – אלא בכך שהפחד עצמו ישרטט עבורנו את גבולות האפשרי, ושההסתגלות ליחסי הכוח הקיימים תהפוך להגדרה היחידה של "פרגמטיות". אין כאן דחייה של הפרגמטיות, אלא קריאה להבחין בין פרגמטיות המשתמשת במה שאפשרי כדי לשנות את תנאיו, ובין פרגמטיות המקבלת את תנאי האפשרי כפי שהכוח הקולוניאלי משרטט אותם.

השאלה היא כיצד נגן על החברה שלנו ונשיג את זכויותיה בהווה, בלי

ב-6 באפריל 1944 פרסם המחנך והאינטלקטואל הירושלמי ח'ליל אל-סכאכיני מאמר נוקב בעיתון "פלסטין". המאמר, שנשא את הכותרת "ההבנה ההדדית", נכתב בתגובה להצהרתו של דוד בן-גוריון כי "אין יהודי אחד בעולם שאינו רוצה בהבנה עם האומה הערבית". סכאכיני, שראה בהצהרה הצעה לשותפות, בחן אותה בעין ביקורתית ומפוכחת.

סכאכיני כתב כי היהודים דומים לאותו כומר: "הם שואלים, אבל רוצים שהתשובה תהיה לפי מה שמתאים לרצונם, לא לפי מה שהשכל מקבל, ולא לפי מה שהצדק מאשר, או לפחות לפי מה שאפשר להגיע אליו". לדבריו, היהודים רוצים שהתשובה תהיה: "פלסטין היא ארצכם. הגיע הזמן שתשובו אליה אחרי היעדרותכם הארוכה. בזמן היעדרותכם לא היינו אלא שומרי שדות. קחו אותה כפי שקיבלנו אותה מכם".

הממסד הציוני, כפי שהשתקף בדברי בן-גוריון, הציע "הבנה" ו"שותפות", אך לפי סכאכיני היתה זו שותפות חד-צדדית. התשובה הוגדרה מראש: על הצד הערבי היה לוותר על הנרטיב שלו, להתאים את עצמו למה שהרוב היהודי מסוגל לעכל, ורק אז לזכות במטבע.

80 שנה לאחר מכן, שאלת השותפות הערבית-יהודית עולה שוב. נכון, היא נדחקה לפינה, ורק הכוחות הדמוקרטיים בשמאל עוד עוסקים בה. אבל עצם הדיון באופי השותפות, בעקרונות שבבסיסה ובהסכמות הנדרשות לקיומה עשוי להרחיב את המעגל המצומצם שעוסק בה כיום ולדחוף אותה למרכז הבמה הפוליטית.

לא היינו אלא שומרי שדות. ח'ליל סכאכיני (צילום: ויקימדיה)

לצד המאבק המשותף והדחוף נגד הפשיזם הגואה בישראל, מתחולל היום בחברה הערבית מאבק פנימי נוקב בין שני זרמים פוליטיים מרכזיים: רע"מ מצד אחד, ושלוש המפלגות שהצטרפו לרשימה המשותפת מצד שני. בעיניי מדובר בשתי תפיסות קוטביות, המציעות מענה שונה לחלוטין לדילמת "המטבע של הכומר". הדילמה אינה נוגעת רק לשאלה הטקטית של כניסה לקואליציה, אלא גם למחיר הזהותי והפוליטי שכל זרם מוכן לשלם.

לכל אחת משתי התפיסות הללו יש רציונל פנימי מוצק, הצדקות עמוקות ונימוקים