מחמוד עבאס (אבו מאזן) נכנס לחדר ומתיישב בכורסת האירוח שלו. "כשקראתי לראשונה את הספר של אבא שלכן על היהודים שעזבו את עיראק – בכיתי", הוא אומר לאורחות הישראליות. "השנה הייתה 1975 ואני גרתי בסוריה. הרגשתי שהוא מתאר את החיים שלי, את החיים שלנו כפלסטינים".

נתניהו ניסה לשלוף שפנים מהשרוול, ובמקום זה הוציא רק דגים סרוחים. נתניהו בנאומו אתמול במרכז הליכוד (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

"הרגשתי שהספר שלו מתאר את החיים שלנו הפלסטינים". אבו מאזן עם עדית שמר, אחת מבנותיו של יצחק בר משה, במשרדו ברמאללה (צילום: משרד נשיא הרשות הפלסטינית)

בהמשך לפרסום ב"שיחה מקומית", הגיעה במוצאי שבת האחרון משפחתו של הסופר היהודי-עיראקי יצחק בר משה, שכתב בערבית גם לאחר שהגיע לישראל, לפגישה מיוחדת ברמאללה עם אבו מאזן, על פי הזמנתו. עוד לפני הפגישה, הודיע אבו מאזן על כוונתו לסייע בפרסום מחדש של ספריו של בר משה. "תמיד הרגשתי יותר בנוח עם יהודים יוצאי ארצות ערב. אתם דומים לנו", אמר הראיס למשפחה. "אתם הגשר שלנו לשלום. אנחנו חולקים אותה תרבות, שפה ומורשת".

השיחה התקיימה בערבית ועברית, בעזרת מתורגמן. "אצלנו לא דיברו ערבית בבית", הודתה תמי בצלאלי, בתו של בר משה בפני הנשיא הפלסטיני. "אנחנו לא יכולות לקרוא את הספרים שאבא שלי כתב. ההורים שלי גידלו אותנו באנגלית. אני מתביישת שאני לא יכולה לדבר ערבית,

אבא שלי אומר לי תמיד להפסיק עם ה"התנדבויות". הוא לא מתכון לאקטיביזם, להפגנות ולפעילות השטח שגוזלת ממני את הערבים, סופי השבוע והיכולת להשיג עבודה במגזר הממשלתי, אלא לכך שבשמונה השנים האחרונות פרנסתי מגיעה מהמגזר השלישי, מה שנקרא, עולם העמותות. אבל אבא שלי טועה. אני לא עובדת ב"התנדבות", אלא במגזר עסקי לכל דבר ועניין – אך כזה שמתכחש לטבעו האמיתי ומסרב להתקדם ולהשתפר.

עמותה היא בסך הכל תאגיד במבנה אחר. בישראל יש אלפי עמותות. רבות מהן מספקות שירותים חברתיים שהמדינה אינה דואגת לספק. רבות, כמו אלה שעבדתי בהן, דורשות שינוי אמיתי וכנה מהמדינה ומהחברה. העמותות האלה מבוססות כלכלית על אנשים פרטיים שמשלמים דמי חבר ו/או תמיכה פילנתרופית של קרנות, ומבוססות על חברים, מתנדבים, ועד מנהל (דירקטוריון) וגם עובדות ועובדים בשכר.

בסופו של דבר, מדובר בעסק לכל דבר. העמותות משווקות רעיונות של שינוי חברתי – אידיאולוגיה שבשמה אנו מספקים שירותים עבור קולקטיבים של בעלי עניין. בין השאר, העמותות מספקות שירותי לובי, קידום בתקשורת, ארגון סיורים והרצאות, פרויקטי תיעוד, מחקר, חינוך ועוד. לפעמים זה עסק שמחליף את המערכות הקיימות, ולפעמים הוא מתנגד להן. יש לנו ברנז'ה מקצועית של עובדי התחום, נטוורקינג ואירועים ייחודיים וכנסים אקדמיים.

מי לא מחפש עבודה על משמעות ושליחות? (אילוסטרציה: Pixabay)

על הנייר, מי לא היה רוצה לעבוד במקצוע שיש לו פוטנציאל להפוך את החברה שבה אנחנו חיים לטובה יותר? מי לא מחפש עבודה עם משמעות ושליחות? מי לא רוצה לא לפרנס אף בעל הון ולא להיגרר לביורוקרטיה מרדימה שבה שרויים לא מעט מעובדי המדינה? בתיאוריה, זה נשמע כמו משהו שכל אדם עם תודעה חברתית מפותחת וחוש ביקורתי מושחז ירצה לעשות. אך בפועל, מדובר במסלול קריירה קשה, לא מתגמל, שוחק מאוד,

ב-27 באוקטובר היה יום השנה להתקפה האנטישמית החמורה ביותר בהיסטוריה של ארה"ב – לאומן לבן נכנס לבית הכנסת עץ החיים בפיטסבורג, רצח 11 אנשים ופצע שישה נוספים. הרוצח פעל מתוך אמונה מעוותת שיהודים הם חלק ממזימה מרושעת לחתור תחת אמריקה הלבנה – מזימה לסייע ל"פלישה" של שיירת מהגרים מאמריקה הלטינית לארה"ב. השקר השפל הזה בנוגע ל"פלישה" הושמע שוב ושוב בתקשורת הימנית, בפוקס ניוז, ברחבי האינטרנט, ולמרבה הבושה גם עלי ידי נשיא ארה"ב.

כן, מילותיו של הנשיא דונלד טראמפ עצמו נתנו השראה לפעולת האלימות האנטישמית הגרועה ביותר בהיסטוריה האמריקאית.

דונלד טראמפ נתן השראה. אנדרטה מאולתרת לזכר קורבנות ההתקפה האנטישמית בבית הכנסת עץ החיים בפיטסבורג (צילום: אנדראה הנקס, הבית הלבן)

איום האנטישמיות אינו רעיון מופשט עבורי. הוא אישי מאוד. הוא הרס חלק גדול ממשפחתי. אני לא מדבר הרבה על הרקע האישי שלי, מכיוון שאני מאמין כי מנהיגים פוליטיים צריכים למקד את תשומת הלב שלהם בחזון ובאג'נדה עבור אחרים, ולא עבור עצמם. אבל אני גם סבור שחשוב לדבר על האופן שבו הרקע שלנו השפיע על יצירת הרעיונות, העקרונות והערכים שלנו.

אני יהודי אמריקאי גאה. אבי היגר לארה"ב מפולין ב-1921 בגיל 17, כדי לברוח מהעוני ומהאנטישמיות הרווחת במולדתו. בני משפחתו שנשארו בפולין אחרי שהיטלר עלה לשלטון נרצחו על ידי הנאצים. אני יודע היטב לאן מובילה פוליטיקה של עליונות האדם הלבן, ומה יכול לקרות כשאנשים לא מתנגדים לה בפומבי.

האנטישמיות מתגברת במדינה שלי. לפי ה-FBI, מספר פשעי השנאה כנגד יהודים עלה ביותר משליש ב-2017,  והיווה 58% מכל פשעי השנאה מבוססי הדת בארה"ב. ב-2017 התבצעו בסך הכל 938 פשעי שנאה נגד יהודים, לעומת 684 ב-2016. משטרת ניו יורק דיווחה בספטמבר שפשעי השנאה האנטישמיים בעיר ניו יורק זינקו ביותר מ-63% ב-2019, ומהווים יותר

מאז אמצע שנות ה-80, העמדה הרשמית של הממשל בארה"ב, כמו גם של הבית התחתון בקונגרס האמריקאי, היתה שרצח העם הארמני הוא "קטסטרופה" – אך אינו "רצח עם". לאורך השנים, העמדה האמריקאית ביחס לנושא – הן בממשל והן בבית הנבחרים – היתה באופן עקבי שיש להימנע מהכרה רשמית ושימוש במושג "רצח עם", בגלל החשיבות הגיאופוליטית של תורכיה לברית נאט"ו והרצון להימנע ממשבר עמה.

הטיעון האמריקאי המרכזי בבית הנבחרים ובממשל היה שקביעת השימוש במושג "רצח עם" במקרה הארמני, היא נושא שהיסטוריונים צריכים לעסוק בו, ולא בסיס לדיון פוליטי. אולם, ב-29 באוקטובר 2019 שינה בית הנבחרים את עמדתו ההיסטורית והחליט שאכן מדובר ברצח עם.

הרקע לשינוי העמדות בוושינגטון בנושא הארמני מגיע, ולא במקרה, בעקבות ההתנגשות האלימה של צבא תורכיה עם המיעוט הכורדי במבצע "מעיין השלום" בצפון-מזרח סוריה. לאחר שאיומי הנשיא דונלד טראמפ בסנקציות על אנקרה וקונצנזוס אמריקאי חסר תקדים וחוצה גבולות פוליטיים נגד נשיא תורכיה, רג'פ טאיפ ארדואן, לא ממש עזרו להסגת התורכים מהאזור, בית הנבחרים האמריקאי קיבל (ברוב כמעט מוחלט של 405 בעד ו-11 נגד) החלטה תקדימית בעניין רצח העם הארמני.

נשיא תורכיה, רג'פ טייפ ארדואן (OCHA / Berk Özkan)

ההכרה של בית הנבחרים האמריקאי ברצח העם הארמני מהווה הזדמנות ואפשרות לנקודת מפנה גם בעמדתה הרשמית של הכנסת בישראל ביחס לסוגיה. אין כל ספק ש"הגיאופוליטיקה של הזיכרון" היתה ונשארה אלמנט מכריע גם בעיצוב העמדה הישראלית בארבעת העשורים האחרונים. במשרד החוץ ובכנסת, כמו בוושינגטון, דאגו לאורך השנים להימנע מצמד המלים "רצח עם" בהקשר הארמני.

האינטרס האמריקאי במזרח התיכון הכתיב, בין היתר, את הטון ביחסי ישראל-תורכיה. גם בתקופות מתוחות, האמריקאים בדרך כלל עודדו שיתוף פעולה אסטרטגי-צבאי