newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

עשר דקות

מה לקחת בעשר הדקות בין הטלפון המודיע שעוד מעט מפציצים את הבית ועד לנהמת המטוס המתקרב? ארנק, מסמכים, ספרים, כרית המיטה? סיפור של סופרת עזתית שיוצא לאור בעברית בהוצאת מכתוב. כאילו נכתב היום

מאת:

יש לך מזוודות שיכולות להכיל את הקירות?

יום שגרתי בצל המלחמה. עצבים מרוטים, פנים נפולות המייחלות לתנומה, ילדים שאימת המערכה הפכה אותם לדבוקה אחת נרגשת. דממה דרוכה.

יש לך מזוודות שיכולות להכיל את הקירות? גבר יושב ליד הריסות ביתו אחרי הפצצה בעזה (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש 90)

יש לך מזוודות שיכולות להכיל את הקירות? גבר יושב ליד הריסות ביתו אחרי הפצצה בעזה (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש 90)

צלצול הטלפון קורע את השקט, מבעית אותנו בתזזית, מקפיץ את הקרוב ביותר למכשיר. "למה לחכות!" הוא מצטעק בפנים חיוורות ומשליך את השפופרת. "פנו את הבית! מפציצים בעוד עשר דקות! קומוווווווו!"

הבית נראה כקרביו של סיר שגולמי פופקורן מקפצים בו לכל עבר. אני לבדי בו, אפופה במחשבות, כוכבים נעים סביבי, מסחררים את ראשי.

עשר דקות קודם.

הכנתי תה, דוממת. אני זקוקה לכוסות רבות, והארון שלי ריק. אספקת המים מנותקת, רוב הכלים מלוכלכים. אני ממש אוהבת את כוסות הפלסטיק ברגע הזה.

התה מבליע את נשימותיהם הכבדות של הלוגמים. חדר שפוף גב, קטן מלהכיל את האנשים הרבים, שבעי הניסיון. נשים נשענות על קירות סדוקים, תינוקות הלומי תשישות בחיקן, גברים חרוכי סיגריות שעייפותם גודשת את האפלולית באבק של דקות מתות.

מועד הלידה מתקרב, ועדיין אינני יודעת איך אקרא לילד.

"נקרא לו הוּדְנָה".

"לא, נקרא לו חָרְבּ, מלחמה".

"הרס".

"כתם אור".

"אִנְתִצַאר, ניצחון".

"וַטַן, מולדת".

"חשמל".

עלטה פתאומית משתיקה את הצחוקים באחת. שוב נפסק החשמל. החיוכים גוועים בצללי הנרות. הכול שב, כך נראה, אל חדגוניותו המוכרת. חייבים לפנות בתוך עשר דקות.

מה לעשות בעשר דקות?

מה לקחת איתי בעשר דקות?

חייבת לקחת את ארנק הכסף שלי, אזדקק לו כדי להצית מעט ברק בחיוורון המקלט. המסמכים שלי, שהרי הם הזהות היחידה שלי מול חוק המתכחש לכל מה שאינו נייר. בגדים, אני צריכה בגדים, רק הם יגנו עליי מאיבת היתושים ומעריצות השמש. הספרים שלי, שתמיד הצילו אותי מצרוּת האופקים, אני חייבת להציל אותם. הכרית שלי, שבשרה ספוג בהטרדות שהוטרדתי, בכעסיי, בנחירותיי. חיק דמעותיי המצולק, מגירת סודותיי. בה טמונים כל מתנה שקיבלתי, כל חלום שחלמתי, כל משאלה.

חדרי. אני כל כך אוהבת את החדר שלי, שכתליו יודעים עליי דברים שאפילו אימי אינה יודעת. הקירות החרוצים בקווי חיי.

אלוהים! מה לָקַחַת ומה להותיר למוות!

מעולם לא הייתי מסמכי זיהוי תלושים, ארנק כסף, נשימות, הרף זיכרון.

חדרי. רק הוא אני. אם אצא בלעדיו, אהיה עירומה, שבוית שכחה למשך כל מה שנותר מחיי.

"מה את מחכה, קחי כבר את התיק שלך ושימי בו משהו וצאי, אין זמן!"

"יש לך מזוודות שאפשר להכניס בהן את הקירות?"

"מה קורה איתך? השתגעת?!"

"לא יוצאת."

נהמת המטוס המתקרב. הזמן שהוקצב תם.

סוף.

מערבית: מיכל סלע, עריכת תרגום: צאלח עלי סועאד

הסיפור "עשר דקות" פורסם בקובץ "בלשון כרותה: פרוזה פלסטינית בעברית" (עורכת ראויה בורבארה) שרואה אור בימים אלו. זהו הספר העשירי בסדרת מכתוב (הוצאת ידיעות ספרים ומכון ון ליר). הספר יושק מחר (13.11) בשעה 17.00 במכון ון ליר בירושלים.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf