צפירת ההרגעה של נתניהו בעניין רמדאן היא סיבה עמוקה לדאגה

לקראת חודש רמדאן אנחנו רואים בלב נחמץ כיצד הממשלה דוחה הזדמנות נוספת להפסיק את האש ולחתום על הסכם שישיב חטופים הביתה. במקום זאת, הקולות שנשמעו בשבועות האחרונים מהממשלה העידו על כוונה לנצל את רמדאן כדי להתנכל למוסלמים בהר הבית/חרם א-שריף ולהטיל הגבלות שימנעו מרובם להיכנס לפולחן במקום הקדוש.

על רקע הדאגה הגוברת מפני הגבלת הגישה של מוסלמים אל מסגד אל-אקצא, פרסמה ביום שלישי לשכת העיתונות הממשלתית סרטון קצר, שבו נתניהו מצהיר על מחויבות לשמור על חופש הפולחן במהלך רמדאן. לשכת ראש הממשלה גם הודיעה שהוחלט לאפשר כניסת מוסלמים להר בדומה למספרים שהיו בשנים קודמות. כלי התקשורת דיווחו על ההחלטה, אותה מסגרו כדחיית הדרישות של בן גביר להטיל הגבלות.

אלא שנתניהו הוא – תמיד – נתניהו. האזנה זהירה למילים שלו מגלה שמדובר בהצהרה דו-משמעית, שמותירה עמימות לגבי הגבלת כניסתם של מוסלמים אל הר הבית/חרם א-שריף. בצורה אופיינית, נתניהו מצליח להגיד באותו משפט דבר והיפוכו: "נעשה את הכל לשמור על חופש הפולחן בהר הבית תוך כדי שמירה מתאימה של צורכי הביטחון והבטיחות ונאפשר לציבור המוסלמי לחוג את החג".

מעבר לעובדה שראש הממשלה שוגה ומכנה את רמדאן חג, מה צריך להבין מהמשפט הזה? לכאורה, המשמעות היא שמוסלמים יוכלו להיכנס באין מפרע אל מתחם אל-אקצא. אלא ש"חופש הפולחן" שנתניהו מבטיח כפוף לדבריו לשיקולי ביטחון ובטיחות. שיקולים שמתקבלים באופן חד-צדדי בידי הרשויות הישראליות.

מה שברור הוא שנתניהו לא כלל בדבריו אמירה מפורשת שלא יוטלו הגבלות על כניסת מוסלמים אל המקום הקדוש, ובעצם השאיר פתוחה את האפשרות למנוע פולחן תקין וחופשי בהר. בתקשורת נכתב "נתניהו דחה את דרישת בן גביר: הרמדאן יחל ללא מגבלות חדשות באל-אקצא". אלא שאם שמים לב לשם התואר "חדשות," נאלצים להסיק שייתכן שכן יוטלו מגבלות "לא חדשות" – כאלו שנתניהו הורה עליהן בכהונות קודמות שלו.

חשוב לשים לב שטקטיקת ההטעיה של נתניהו לא מאוד מתוחכמת. הרי הדו-משמעות של דבריו והמתח – אם לא הסתירה המפורשת – בין ההבטחה לחופש פולחן לבין הכפפתו לצורכי ביטחון אמורים להיות ברורים לכל. מדוע, אם כן, הצליחו דבריו של נתניהו ליצור את הרושם אצל הציבור והתקשורת הישראלים וגם בקרב חלק משרי הממשלה, כאילו יש בהם התחייבות שלא להטיל הגבלות? סיבה מרכזית היא ההטיות של השיח הישראלי בכל הנוגע לחרם א-שריף. כך, ההבנה של רוב הגורמים הישראלים לוקה בנקודות עיוורות משמעותיות שכדאי להתעכב עליהם.

מה לביטחון ולהרחקת מוסלמים מההר?

הדיון המציג כניסת מוסלמים אל מתחם אל-אקצא כסיכון ביטחוני מתנהל כאילו מדובר באקסיומה מובנת מאליה. בהררי המילים הנשפכות בנושא, איש אינו טורח לשאול – ובוודאי שלא להסביר – מה הוא בדיוק הסיכון. הרי דווקא בזמני השיא, דוגמת תפילות שישי בצהריים, בהם עשרות ומאות אלפי מוסלמים מגיעים להתפלל במסגד, אין בכלל יהודים בהר. בשורה התחתונה, אין באמת איום ביטחוני בכניסתם החופשית של מוסלמים אל ההר. בוודאי לא כזה אשר מצדיק צעד דרסטי של מניעת כניסה של עשרות אלפים ושיבוש מנהגי הפולחן של רמדאן.

ממשלות נתניהו ומשטרת ישראל החלו את השימוש האינטנסיבי בהגבלות הכניסה למסגד אל-אקצא קצת לפני רמדאן של שנת 2014 והמשיכו בכך חמישה חודשים. הדבר הוליד עימותים חוזרים ונשנים שהידרדרו לפיגועים קשים. רק בנובמבר הורה נתניהו על הסרת ההגבלות, ואז הפיגועים פסקו ובבת אחת חזרה הרגיעה לירושלים. כולנו זוכרים כמובן את הפעולות הכוחניות של המשטרה בשער שכם והר הבית ב-2021. גם אז, מה שהמשטרה בחרה להציג כהכרח ביטחוני היה בעצם הפעלה של אלימות קשה נגד המוני מזרח ירושלמים. בסופו של דבר חמאס ניצל את ההסלמה בירושלים כדי לירות טילי קסאם אל כיוון העיר וכך פרצה מלחמת "שומר חומות".

אביב טטרסקי הוא חוקר בעמותת עיר עמים.