"נסיעה טובה גבירתי", אמר הסלקטור לשרה שעמדה לימיני לאחר שעיין בדרכון הכחול שלה. חשבתי שאקבל ברכה דומה מעידן, זה שמו, טרם העלייה לטיסה 429 של ישראייר לאילת, אבל הוא הצמיד לתיק שלי מדבקה בצבע כתום ובחר לי מספר בעל קוד ספרתי שונה. צבע המדבקה שלי נראה זוהר יותר. עידן שאל אותי כמה שאלות ועניתי לו. רציתי לסיים מהר ולהירגע מהרעש שמקיף את חיי.

הבודקת לקחה את הדרכון שלי והובילה אותי לדלפק, סביבו התאגדו מספר דמויות. מצד אחד הבודקים ומהעבר השני הנבדקות. ואני כמובן. מסתבר שזה דלפק הערבים. זוהי תחנת מעבר שחויבו לעצור בה בעל כורחם, על אפם וחמתם, ובה הם יכולים לשבת וגם לחשוב על עתידם. זהו אזור צפוף וחם. והנה הופיע בחור נחמד עם אקדח. קראו לו עאדל. ערבי לשם שינוי.

"אני רוצה להיבדק כמו כולם!" הגברתי את הטון. לא צעקתי מעלבון. צעקתי כי רציתי שאנשים יראו ויתייחסו בזמן שלוקחים את המזוודה שלי. אך לשווא. התחלתי להרגיש את העלבון כשפתחו לשלוש הבנות שעמדו לימיני את המזוודות. הן בנות 28 מחיפה. פרטיהם וחפציהם האישיים נגלו לעיני כולם. ידעתי באיזה משחת שיניים משתמשת הבחורה שמימין. וידעתי עוד המון דברים שלא הייתי מוכרח לדעת. זה אישי מדי.

מבקרים ותיירים בחוף באילת (צילום: הדס פארוש/פלאש90)

אל תיקחו לי את המזוודה! תביאו אותה לכאן!" צעקתי שוב. עאדל, אחראי הביטחון, ניסה להרגיע אותי וצעק עלי שלא אזכה ליחס ייחודי. "אתה כמו כולם!" הדגיש וחזר. הרגשתי שהוא שקרן גדול. לא אמרתי לו שהוא שקרן גדול. אמרתי לו בערבית שהוא עיוור. בינתיים נכנסו למעלה מ-30 נוסעים, ואני עדיין תקוע ליד שלושת החיפאיות.

בטון מתחנף הסברתי לעאדל שזה לא צודק, וזה מפלה, שכולם עוברים ואני עדיין כאן. הוא לא הצליח לשאת אותי, ואיים להביא משטרה. "על מה?" שאלתי אותו. האמת, לא בא לי משטרה על הבוקר. מעדיף לשתוק כמו כל השאר. מעדיף להתפוצץ מבפנים חרף הכאב. ניסיתי להירגע, ועאדל הלך. בינתיים סגרו את המזוודות של שלוש החיפאיות, ו-30 איש נוספים הספיקו לחלוף על פנינו בשדה התעופה הקטן והמוזר.

סוף סוף עזבו את המזוודה שלי. הנחתי שסיימו ורציתי להתקדם ולפרוק את הלב ליד שלוש החיפאיות. אך אז בדיוק הופיע עידן, "לקנח" על מזוודת ההפתעות שלי. כן, אותו עידן שפגשתי בכניסה, זה שהדביק מדבקה כתומה על תיק היד שלי. עכשיו הבנתי מה המספרים והצבעים שבהם סימן את המזוודה. תחושת ההשפלה השתלטה עלי. ישבתי מול עידן שבדק כל פרט. תחושת העלבון היתה קשה מנשוא. חשתי את כל העיניים עלי. מצאתי לי מנוס בשירותים, כל גופי רעד. חזרתי והוא סיים.

לשתוק או לצעוק?

לא רעדתי כי הסתרתי משהו. לא נשאתי נשק או תחמושת. רעדתי כי נמאס לי להיות שתקן. אני כבר מעדיף להיות לוחמני וצעקן. בקלות רבה מפשיטים את הערבים בשדות התעופה. לפעמים מפשיטים אותם רק מבגדיהם, ולפעמים מפשיטים אותם מזהותם ופרטיותם, ומסירים מתוכם את חירותם. כולם ידעו שאני הערבי הצעקן והחוצפן שבא לקלקל את חווית הקפה של יום ששי. לא כולם ידעו, שכל בדיקה מפלה שכזאת גורמת לי לעטות עוד כמה קליפות, גורמת לי לרצות להיעלם ולהתאדות.

"שים לב, כל העומדים כאן הם ערבים", אמרתי לו כמה פעמים. בשלב מסוים עאדל הצטמצם ונעלם. אולי בכל זאת קול אמת הדהד בו, והוא חש שמשהו לא טוב קורה תחת מעטה הערבי הטוב מדי שלו. אולי סתם התעייף ממני ומעוד עימות, אחד מתוך עשרות שחוויתי בעבר. נראה שלי יש את פריבילגיית הניסיון, ולו את חסד העיוורון. בזמן שחיטט בדבריי, עידן ניסה לנחם ולומר שגם לו תמיד עושים ככה בארה"ב. "איך אתה משווה עידן?", עניתי לו, "אני כאן, במדינה שלי". עידן ענה שהוא אזרח אמריקאי.

בדיקת מזוודות בנתב"ג. למצולמים אין קשר לכתבה (משה שי/פלאש90)

את החיפאיות פגשתי באולם ההמתנה. התעורר בינינו שיח ומחלוקת. לשתוק או לצעוק? הן שתו קפה, ודיברו על חוויות דומות ועל בידוק ביטחוני אכזרי מרגעי עבר קודרים. "עזוב, בוא נדלג על זה", אחת מהן אמרה. אז דילגנו. דיברנו על חברים משותפים וגיליתי שלמדנו באותו ביה"ס. כנראה שכחנו את מה שהתחיל כאן לפני שעה.

עאדל חזר לאולם ההמתנה, הלך וחזר בצעדים מהירים. אנשים חיכו לעליה למטוס, טיסה 429 לאילת, וצחקו בקול רם. ניסיתי למקד מבט אחד אל תוכי, להתמקד בתחושותיי. האמת שחוויית הבידוק לא כאבה לי מאוד כמו בטיסות קודמות, שהיו אף  קשות יותר. אבל אני כתבתי, כדי שלא אשכח.

בשיר עווד מנסור הוא אמן, עוסק בתחום הטיפול הפסיכותרפויטי ופעיל חברתי