אתמול (רביעי) צוין יום הנכבה, يوم النكبة, והגיע הזמן שנהפוך אותו ליום רשמי שמצוין בישראל. היכולת שלנו לקיים חיים משותפים בין הרוב הלאומי היהודי-ציוני, לבין המיעוט הלאומי הערבי-פלסטיני שחולקים יחדיו את מדינת ישראל תלויה, בין היתר, בהכרה הדדית בזיכרונות הלאומיים ובלגיטימציה לשמרם כזיכרונות קולקטיביים שהם חלק משמעותי מהזהות של אזרחי המדינה משני הלאומים. הכרה שכזו משמעותית הן בשביל תהליך הכרת האחר והן בשביל השיח המאחה הנדרש בין החברה היהודית והערבית.

הנכבה לא מאיימת עלי כי בניגוד למה שנטען ב"חוק הנכבה" או בשיח הישראלי הכללי הנכבה אינה עוסקת בנו היהודים. הנכבה עוסקת בפלסטינים. משמעות המילה היא אסון. האסון (הנכבה) איננו דווקא עצם הקמת הבית הלאומי של העם היהודי, ישראל. האסון הוא עזיבתם, גירושם ומנוסתם כ-700,000 פלסטינים במהלך מלחמת העצמאות (מלחמת 48' כפי שקוראים לה הפלסטינים) והפיכתם לפליטים.

האסון (הנכבה) הפלסטיני הוא לא רק 1948. האסון החל אז ועודנו נמשך עד ימינו, כי האסון הוא אובדן הבית הלאומי של העם הפלסטיני, והוא גם העדר אזרחות שוויונית והוגנת לפלסטינים שחיים בישראל – אוכלוסייה ילידית שממשיכה להיות מופלית לרעה מקום המדינה ועד לימינו אנו של חוק הלאום.

האסון הוא אובדן הבית הלאומי של העם הפלסטיני, והוא גם העדר אזרחות שוויונית והוגנת לפלסטינים שחיים בישראל – אוכלוסייה ילידית שממשיכה להיות מופלית לרעה. מפגינות ביום הנכבה. (הדס פרוש / פלאש90)

את הנכבה צריך לציין כי זו זכותם הקולקטיבית של מיעוט לאומי שמהווה חמישית מאזרחי המדינה. אבל לא פחות חשוב מזה, את הנכבה צריך לציין כי הבנת הטרגדיה הפלסטינית נדרשת לנו היהודים על מנת שנצליח להבין שתקומת עמנו ההכרחית הייתה כרוכה גם באסון הגדול של הפלסטינים, שהעצמאות הלאומית של עמנו הביאה אסון (נכבה) על בני העם שחי בארץ הזאת שנים רבות קודם לכן.

אני יהודי, אני ציוני שמאמין בצדקת הקמתה וקיומה של ישראל כבית הלאומי של העם היהודי. אני מזדהה עם שאיפתה העיקרית של הציונות שהייתה ועודנה לפתור את מצוקותיו של העם היהודי בגולה, להקים ישות מדינית שתהיה מקלט ליהודים ומדינה למופת. בית לאומי, מדינה, שיבטיח את המשך קיומו של העם היהודי. אבל היו, וישנן, לזרמים בציונות גם מטרות אחרות שלהן אני מתנגד בתוקף וחושב שהן סותרות את המטרות החשובות והאמיתיות של התנועה הציונית. היו, ויש, שבשם הציונות ביקשו להשתלט על ארץ ישראל מהים עד הנהר, "לרשת" את הפלשתינאים שישבו בה: לדחוק את רגליהם מהארץ. המטרות האלה ועיקשותם של הפלסטינים לא לקבל את חלוקת הארץ כפי שהוחלט עליה באו"ם הובילו לנכבה.

במלחמת העצמאות לא רק ביססנו את יכולת הקיום של הבית הלאומי של העם היהודי, הוספנו גם את הנכבה. אם באמצעות הברחה וגירוש ואם על ידי מניעת שיבת פליטים והריסת ישוביהם, יצרנו אסון לאומי ועוול מתמשך שעד שלא נשכיל להבין ולקבל אותו לא נוכל לשנות את עתידנו ולפתור את הקונפליקט הלאומי.

מדינת ישראל היא עובדה קיימת לשמחתי הרבה, אבל לא פותרים עוול של עם אחד על ידי יצירת עוול לעם אחר. עצם קיומנו העתידי כבית דמוקרטי לעם היהודי, תלוי ביכולתנו להיות בית משותף מכיל ומחבר לאזרחי ישראל הערבים-פלסטינים בתוך ישראל, ובכך שתוקם לצידנו מדינת פלסטין, הבית הלאומי של העם הפלסטיני. קבלת הנכבה הכרחית בשביל הצדק המאחה שיוביל לכך, ולכן אני קורא להפוך את יום הנכבה, يوم النكبة, ליום רשמי בישראל שמצוין בציבור ונלמד בבתי הספר.

יניב שגיא הוא מנכ"ל גבעת חביבה – המרכז לחברה משותפת.