לירידה בשיעור ההצבעה של האזרחים הערבים היתה עד עכשיו השפעה תודעתית משמעותית על חוגי השמאל היהודי, כך נראה. לכן יש חשיבות עליונה להבחנה כי העלייה המטאורית בשיעור הפוסטים בפייסבוק המדברים על שותפות יהודית-ערבית מייצרת אשליה של חשבון נפש, בעוד שלמעשה מרבית השיח הזה משרת את שימור המצב הקיים. אין להמעיט מערכן של הכוונות הטהורות והתחושות האותנטיות שרבים השמיעו, אבל אם אנחנו רוצים לשנות כיוון כדאי להתעכב על האופן שבו מתנהלות שיחות "הבעיה של השמאל".

הדיון שתכליתו לבחון את מידת האחריות של הרשימות הערביות לאחוזי ההצבעה הנמוכים החל הרבה לפני יום הבחירות. מי שאינם שותפים כלל לשיח המתנהל בתוך החברה הערבית ניסו לפרשן אם הגורם המכריע הוא חוק הלאום או האכזבה מנבחרי הציבור הערבים, בין היתר בשל המהלכים שהובילו לפירוק הרשימה המשותפת. משקלו של חוק הלאום במשוואה הזו מוצג בתור מה ש"פגע במוטיבציה" של המצביעים, שכן ההנחה העומדת בבסיס הדיונים הללו היא שחובה על הערבים להצביע. זוהי מחשבה מתנשאת המבטאת יחסי עליונות, שגם כופה זהות ישראלית על האזרחים הערבים וגם נובעת מתקווה אמיתית, אך שגויה בדרכה, ששילוב כוחות פוליטי יוביל להורדת שלטון ימין גזעני שדורס את הציבור הערבי.

לפני הבחירות – מבטיחים "שר ערבי" בממשלה של גנץ, אחרי הבחירות תוקפים את גנץ על כך שהכריז שלא יעשה שותפות פוליטית עם מפלגות ערביות. (צילום מסך מעמוד הפייסבוק של ח"כ תמר זנדברג)

ואולם המחשבה על "טובת הציבור הערבי" אינה מבטאת אלא אכזבה על כך שהערבים לא הצליחו להתגייס למטרה שיהודים הפכו לבלעדית: הפלת שלטון נתניהו בכל מחיר. כך למשל, מבקרת ראשת מרצ תמר זנדברג, לאחר שדרך פוליטית זו נחלה תבוסה, את אותו מפקד צוק איתן אחרי שהיא בעצמה ביקשה לכהן כשרת חינוך בממשלתו – על כך שהכריז שלא יעשה שותפות פוליטית עם מפלגות ערביות. זאת, גם לאחר שבמערכת הבחירות הבטיחה לבוחרים הערבים שהיא זו שתוכל להביא לשילובם של ערבים בקואליציה ואולי אף למינוי של שר ערבי. משמע שזנדברג טענה בפני הציבור הערבי שהדרך שלו להיות מיוצג הוא להצביע למפלגה ציונית.

אסור לזלזל בכלל בעלייה של מספר המצביעים הערבים למרצ אבל כדאי גם לשים אותה בפרופורציות הנכונות. על פי הערכות מוקדמות מדובר בעליה של קצת יותר מעשרים אלף קולות ביחס לבחירות הקודמות. כלומר, מבחינת התשואה האלקטוראלית שהשיגה המפלגה משילוב נציגות של ערבים בחמישייה הראשונה, מדובר בנתון מאכזב. אך הוא אינו מפתיע, שכן שילובו של עלי סלאלחה ברשימה לא נעשה בזכות עבודת שטח של מרצ בחברה הערבית, אלא שהוא תולדה של אותו דיל שדחק את נציגיו המובהקים של המאבק למען זכויות האדם לתחתית הרשימה.

ביממות האחרונות צצות כפטריות אחרי הגשם הצעות למיני חיבורים מפלגתיים חדשים כפתרונות קסם לבעיה עמוקה. אבל חיבור מפלגתי כזה או אחר בין יהודים וערבים אינו יכול לבדו לפתור את ההצטמקות ההולכת ומחריפה של מחנה השמאל, ובשל כך גם את היחלשות המאבק במשטר האפרטהייד. שום כוח עליון לא הביא ליצירת מפלגת הגנרלים הימנית ש"שתתה" מנדטים לשמאל. העבודה ומרצ אחראיים לוואקום הפוליטי ששיאו הנוכחי הביא את כחול לבן למימדי הענק שהגיעו אליהם. דרוש שינוי שיצמיח תומכים בדרך פוליטית, ולא ימחזר את שאריות המצביעים שימשיכו להתדלדל. כל עוד היהודים מאשימים את הערבים על כך שאינם עוזרים לעצמם, או שלא עוזרים להם להחליף את השלטון כדי שייטיב עמם, אין לכך כל סיכוי.

שינוי פוליטי מגיע כאשר מציעים חלופה ערכית. לכן חיבור בין יהודים וערבים אינו יכול להיות אינסטרומנטלי כדי לשרת את הפנטזיות של השמאל הציוני להשיב לידיו את המושכות במשטר הקולוניאלי שהערבי לא שותף לו. המשגה הוא במחשבה שהחיבור בין יהודים וערבים ישרת את האינטרסים של כל צד במשוואה. אלא שחיבור כזה צריך להיות מבוסס דווקא על ערכים משותפים. זו לא עסקה של תן וקח שבה השמאלנים היהודים יעזרו לערבים בתמורה למשהו. זו צריכה להיות שותפות המושתתת ראשית על ההכרה שהאזרחים הערבים שייכים לעם שברובו חסר אזרחות, ושיש להילחם על זכויות שוות לכלל יושבי הארץ מהים ועד הירדן. ומאחר וכעת, במפה האלקטורלית לפחות, ישנם יותר ערבים שמאמינים בשוויון הזה מיהודים, בהחלט ייתכן שמי שיוביל מחנה משותף כזה יהיו פלסטינים.

ארי רמז הוא פעיל חברתי המתגורר בחיפה.