כותב אורח: שאול עזריאל

אמרנו בגלוי שהמפה לא תיראה יותר כמו ב-4 ביוני 1967. בשבילנו זה עניין של ביטחון ושל עקרונות. מפת יוני שקולה מבחינתנו לסכנה וחוסר ביטחון. אינני מגזים באומרי שיש בה עבורנו משהו מזיכרון אושוויץ. כאשר אנו משערים מה היה מצפה לנו, בנסיבות של יוני 67', אילו הובסנו, אנו נמלאים חלחלה. עם הסורים על ההר ואנו בעמק, עם הצבא הירדני במרחק ראייה מהחוף, עם המצרים המחזיקים בגרוננו בידיהם בעזה – זה מצב שלא יחזור על עצמו בהיסטוריה.

דברים אלו אמר אבא אבן בינואר 1969 בריאיון לעיתון הגרמני דר שפיגל. בדבריו מתאר אבא אבן את תחושתו בנוגע למפת ישראל ביוני 1967 לפני המלחמה. הוא מתאר את הגבולות הקודמים שהיו לפני המלחמה כחסרי בסיס בטחוני ונתונים לסכנה עד שהם מעלים אצלו את "זיכרון אושוויץ", דברים שהיוו השראה לביטוי "גבולות אושוויץ" שנמצא בשימוש בידי הימין הישראלי כדי לתאר גבולות המאפשרים שואה שנייה של אזרחי ישראל היהודים.

מעל 40 שנה חלפו להן, השואה התרחקה, החברה הישראלית השתנתה והתעצבה. בארץ התקיימו מצעדי גאווה, הופעות של מדונה וליידי גאגא, סטארט אפים, סמארטפונים, והכל בעיצוב מודרני חדשני ונוצץ, ונוצרה לה תחושה שמדינת ישראל רק מבקשת להיות עוד בקתה חמימה וביתית בכפר הגלובלי. אבל האם באמת זה כך? הנה כך לדוגמא, כתב גולש בפייסבוק במאי האחרון בדף של ח"כ זהבה גלאון:

מה השמאלנים רוצים בדיוק? אתם לא מבינים שהערבים לא רוצים שלום? הם רוצים לעשות לנו שואה שניה, לגמור אותנו ולקחת הכל.

מאיפה מגיעה האמירה הזאת? האם השמאל מדבר בריש גלי על תוכנית להשמדת העם היהודי? האם מדינת ישראל של 2015 שעומדים לרשותה צבא מתקדם ולגיטימציה בינלאומית עומדת בפני סכנת שואה? כמובן שלא. אם כך, אז מה הוא המקור לחשש הזה? מהו הוא הבסיס לפחד הנוראי מפני שואה שנייה המשותף לאבא אבן וגם לישראלים ב-2015? התשובה אני מאמין, טמונה בעברה הרחוק של יותר המדינה.

> "יום שני הגורלי" – התקשורת האיראנית חוגגת את ההכרזה הצפויה על הסכם הגרעין

פליטים במלחמת העולם השניה (ויקימדיה, CC BY-SA 3.0 DE)

המאבק ההישרדותי של הפליט

מדינת ישראל עם הקמתה מנתה כ-650 אלף אזרחים יהודים, ומיד בשנותיה הראשונות קלטה מעל למיליון וחצי עולים ממדינות שונות בצפון אפריקה ואירופה. המאפיין המשותף למרבית העולים בעלייה הגדולה היה עובדת היותם פליטים, או כדברי שממל בשירם "ברלין": "סבתא וסבא לא באו לפה בשביל הציונות, הם ברחו כי הם לא רצו למות". כלומר, רוב אזרחי ישראל בעשור הראשון לקום המדינה הגיעו לפה כי הם סבלו שואה, רדיפות, גירוש או גזירות בארצות המוצא. החלוצים יפי הבלורית והתואר שייבשו ביצות הם אחוז קטן מסך האזרחים, הרוב היו פליטים.

בתודעת הפליט, הוא נמלט, חושך גדול מאחוריו מאיים לבלוע אותו, והוא צריך להמשיך לברוח. הפליט תמיד נרדף, תמיד בסכנה וחושש לחייו. כפועל יוצא הוא נמצא במצב תודעתי של "עם הגב אל הקיר", והמאבק היומיומי שלו בהכרח הופך להיות מאבק הישרדותי. ברמה הקולקטיבית, הצד שעומד מול הפליט הוא בהכרח הצד של האויב, שרוצה להשמידו ולגזור עליו כליה.

אותה תודעה של פליט קיימת בסאב-טקסט החברתי-ישראלי עד היום. הפלסטינים, מעצם היותם חברים במחנה לאומי אחר, לא יהודי, בהכרח רוצים ומבקשים להשמיד את היהודים בישראל על ידי שואה שנייה. "השמאלנים", יחשוב הימני, רוצים להשמיד אותי ואת מי שנמצא ב"מחנה" שלי, מכיוון שהם האחר, והאחר הוא בהכרח רוצה להרע לי. שיח שכזה הגיוני ואפילו מתבקש אצל אנשים למודי סבל ותלאות, אבל לצערי הוא נוכח גם במדינת ישראל של המאה ה-21.

היהודים שחיו פה בשנות החמישים ותחילת שנות השישים, הדור המייסד של החברה הישראלית היהודית שמהווים את עמודי התווך שלה, הורישו לילדיהם ונכדיהם את הפוביה הקיומית של הפליט, ואת האגרסיביות ההישרדותית הנלווית לה. הלך רוח זה, אף שיש לו מעלות מסוימות להישרדות מידית כנגד איום ממשי, לא רלוונטי ולא בריא לישראל המודרנית. תודעה כזאת הופכת את השיח הישראלי לשיח מפוצל ואלים של מחנות עוינים המבקשים להתבצר מאחורי בריקדות של סטיגמות ושנאת האחר.

כדי להיות במסוגלות אמיתית להקשיב לדעה שונה, כדי ליצור שיח כן ואמיץ, צריך דבר ראשון להכיר בכך שהעומד מולי לא רוצה בהכרח להרע לי, שדעתו גם אם שונה מדעתי, היא רק עוד דעה, ולא גזר דין מוות.

אני מתפלל לימים שבהם נזכה לישראל יותר שוויונית, פחות מפוחדת ורדופה, ושנדע לשחרר את כבלי הפליט של העבר ולצעוד באומץ ובתקווה אל העתיד.

שאול עזריאל הוא תלמיד ישיבה מהצפון, ומתחיל בקרוב לימודי מזרח תיכון.

> צפו: מח"ט בנימין הרג נער למרות שלא נשקפה לו סכנת חיים