שלום אורי, שלום חבר.

אורי אבנרי היה מסוג האנשים שהיה קל כל כך לאהוב, אויב שהפך לתומך ולחבר קרוב. אני זוכר את הפעם הראשונה בה נפגשנו, לפני ארבעים שנה כמעט. זה היה במהלך הפגנה כלשהי, ואורי עמד בראש קבוצת ישראלים שמחתה נגד הריסת בית בגדה המערבית. אני הייתי עיתונאי צעיר שרק החל את הקריירה שלו ביומון אל פג'ר בירושלים המזרחית.

מאז חלפו שנים רבות, והחברות בינינו הלכה והתעצמה. כשאורי הדהים את העולם בביקורו ההיסטורי אצל יאסר ערפאת הנצור בביירות ביולי 1982, הרגשתי שהאיש נטל על עצמו סיכון עצום ביודעו כי המוסד עוקב אחרי ערפאת שבעה ימים בשבוע, עשרים וארבע שעות ביממה.

הודות לספרו של רונן ברגמן, "השכם להרגו: ההיסטוריה של הסיכול הממוקד", גיליתי לאחרונה כי חששותיי היו מבוססים היטב. במהלך כל השנים הללו, אורי מעולם לא חזר בו מאמונותיו. הוא האמין בשלום אמת בין ישראל והעם הפלסטיני. הוא תמך בפתרון שתי המדינות כפי שלא תמך בו איש. למעשה, הוא היה בין הראשונים שקראו להקמתה של פלסטין עצמאית.

כדי למנות את כל מעשיו הטובים של אורי אדם יזדקק לא לספר כי אם לאנציקלופדיה שלמה. בשנים האחרונות הקפדתי לקרוא את מאמריו השבועיים, בהם מצאתי הזדמנות פז ללמוד היסטוריה מזווית אחרת לגמרי, מפרספקטיבה שונה.

אורי, היית למורה דרך שלא יישכח לעולם.

נוח על משכבך בשלום, חבר.

אליאס זננירי, סגן יו"ר ועדת אש"ף לקשר עם הציבור הישראלי.

חבר, מורה דרך, מאמין בלתי נלאה. אורי ורחל אבנרי במהלך הפגנה (צילום: אורן זיו/אקטיבסטילס)