הרחק מישראל: האירוע המלהיב בעולם האמונה היהודי הוא ראש השנה באומן

כותב אורח: נתן אודנהיימר

בכל ראש השנה הופכת העיירה אומן לדבר הדומה ביותר לשטעטל שראינו זה למעלה מ-75 שנים. זהו שטעטל משונה, לא רק מפני שהוא קם לתחייה למשך שלושה ימים בלבד בעיירה נידחת עם מזג אוויר זועף באוקראינה, גם לא מפני שזהו מועדון לגברים בלבד ‪אלא מפני שהוא מכיל יהודים שמדברים בכל הלשונות – ממזרח וממערב – המתנהלים באנרכיה חופשית ומתפקדת. וכמו בשטעטל, גם באומן, כל יהודי ויהודי – בין אם חסיד ברסלב ירושלמי מלידה או בן לאם פורטוריקנית ואב יהודי אמיד – הוא מספר סיפורים ופילוסוף.

באומן תמצאו פילוסופים ומספרי סיפורים מוצלחים יותר ומוצלחים פחות, וכל עולה לרגל שומע מעוברי האורח דרשות ורזי חוכמה לצד שטויות ופנטזיות הזויות. שתי המעשיות הנפוצות ביותר צופנות בחובן את הסיבה לכך שהאירוע התרבותי המלהיב ביותר בעולם האמונה היהודי כיום מתרחש סביב קברו של הרבי נחמן מברסלב, הידוע בחוצות הערים גם כ-"נ נח נחמ נחמן מאומן" ונקרא גם בפשטות, "רבינו".

על פי המעשייה הראשונה, די לו לאדם להגיע לאומן בראש השנה, והרבי נחמן מברסלב יסנגר עליו מול בורא עולם, עד כדי כך שאלו שיעלו לקבר הרב, די להם שרק יגיעו – לא צריך להתפלל, לשמור שבת, או אפילו לתת פרוטה – כדי "לעבור" בתפילת "ברכו" בערב הראשון של ראש השנה. במילים אחרות, בדת מרובת חוקים ודינים כיהדות העלייה לרגל לאומן מציעה אלטרנטיבה: הרף יורד ונשאר רק סף מינימום: תופיע ותשתדל להרגיש שייך. (מי שידרוש בעניין יגלה שרבי נחמן אמר אמנם שדי להגיע אך גם נדרש שהעולה לרגל יעשה תשובה אמיתית ולא יחזור לאיוולתו, אך חלק זה נשמט פעמים רבות בגלגול השיחות).

על פי המעשייה השניה, "רבינו" היה הולך אצל שני "משכילים" יהודים שעזבו את המסורת, ומתווכח איתם במשך שעות. תלמידו הבכיר שאל אותו מדוע הוא מתרועע עם אוכלי נבלות כופרים ואמר לו "מה לך ולהם?". "רבינו" ענה לו, "מה לי ולך?". כלומר, המרחק בין הרב לתלמידו ובין הרב למשכילים שווה. מוסר ההשכל בגללו הסיפור נפוץ כל כך באומן, הוא שהרב יקדיש מתשומת ליבו לכולם וכי כולם שווים באומן בפני "רבינו" – אוכלי טרפות, חילונים שאינם מאמינים וחוטאים כמו גם חסידים אדוקים.

לא עושים פרצופים

משהו מזה חי וקיים באומן. סיימון, אמריקאי שעזב את העולם החרדי, מצא מחדש קהילה אצל חסידים-חרדים שכמוהו שעשו סיבוב בעולם שבחוץ. החבורה מורכבת בעיקר מצעירי סאטמר אמריקאים אשר אינם רוצים לוותר על המסורות בה גדלו, אך מנגד אינם מוכנים לוותר על החירות לבטא את עצמם בכל דרך בה יבחרו. אחרי שבילינו יחד בערב ראש השנה, עישנו סיגריה מחוץ למתחם של צעירי סאטמר באחר הצהריים של החג, מביטים אל אגם התשליך, וסיימון אמר ״פאק רבינו. הסיפור איננו הרב או קברו, אלא התרבות המפעפעת והמתחדשת במקום הזה".

בתוך המתחם הסטאמרים האמריקאים חגגו בסטייל. שבועיים לפני החג נבנה לכבודם אולם עץ גדול, מעין בקתה אדירת מימדים המוארת בלילות באבוקות אש. מלצרים מקומיים לבושים שחור ועל ידיהם כפפות לבנות הגישו את המשקאות והמזון לחסידים שהיו ישובים לאורך שולחנות ארוכים, מזמרים, אוכלים ומתפללים. חצר הבקתה פונה לאגם, ובה ישבו, עמדו, עישנו ודיברו אלו שלא רצו לשבת בפנים או להתפלל. בפנים, החסידים הצליחו לשמור על אווירה מסורתית של זמירות קורעות נפש עד לב השמיים ודברי תורה על טהרת היידיש. ובאותה העת, "הכל הולך": מי שרוצה מעשן ולא רק סיגריות, שכן עישון מריחואנה הוא חלק בלתי נפרד מהאווירה, האלכוהול זורם, ולא עושים פרצופים למי שמגיע בלי כיפה או רוצה לצאת באמצע התפילה.

> פרויקט מיוחד: האנשים שבשבילם סוכות הן מציאות יומיומית

"מדוע אין כאן נשים?", שאלתי את סיימון. "כל דבר בתורו. יש כאן הרבה יותר נשים מבעבר. פעם לא היו בכלל, היום יש בודדות", הוא ענה והצביע על שני גברים ושתי בחורות שישבו בחוץ ועישנו ג׳וינטים וסיגריות, "תראה את שני החבר'ה האלו. הם מדברים יידיש, ולכן כנראה חסידים לשעבר, והם באו עם נשים אוקראיניות ולא אומרים להם כלום". סיימון טעה בשני דברים. ראשית, היו בודדים שעיקמו את האף לנוכח הנשים. ושנית, הנשים לא היו אוקראיניות, אלא ממשפחות חסידיות ישראליות. מה שכן, סיימון צדק בנוגע לגברים. שניהם היו "על הספקטרום" – שייכים-לא-שייכים לעולם החרדי בו גדלו. הם נראו בסוף שנות העשרים לחייהם. האחד לבש ווסט, ראשו מגולח ופדחתו מבריקה למעט ראסטות שהשתלשלו מהחלק האחורי של ראשו. חברו בחולצה לבנה רקומה תכלת, חצי ראשו מגולח, וחציו השעיר מתהדר בפאה מחומצנת המעטרת את אוזנו. הנשים היו לבושות בצניעות, אך בעוד היו נטמעות בבני ברק כאן הנוכחות שלהן לבדה הייתה מעשה רב גבורה.

סיימון סימן לי כשהתקדם לעברנו "משפיע". על פי סיימון, חלק מהקסם של חסידות ברסלב, שבשונה מחסידויות אחרות כגון חב"ד, היא לא מאוד ממוסדת ואין בה מנהיג יחיד. במקום זאת ישנם "משפיעים", רבנים אשר מלמדים חוכמה המתפשטת ואינה נשארת אקסולסיבית לקהילה אחת. בניהם יש מזרחים, כרב שלום סבג המרוקאי, ואשכנזים, כמוטה פרנק אשר הלך לעברנו אך נעצר לשוחח עם ארבעת הצעירים היושבים בחוץ. "פעם ה'משפיע' הזה לא היה מדבר איתם", הסביר לי סיימון, "כחסיד ברסלב ירושלמי מלידה, הוא היה חרד לטהרת הקהילה ומסלק סוטים מהדרך מעליו. אבל היום משהו חדש קורה".

התקרבתי אל החבורה וביקשתי אש. "רק תן לרבינו חריץ להכנס ללב שלך", אמר הרב-המשפיע פרנק לבחור עם הפאה הבודדת. זה לקח שאכטה מהג׳וינט וענה, "כל החלונות מנופצים, אין דלת אחת נעולה אצלי. הוא יכול להכנס מכל מקום". הבחור הצעיר היה מעוניין בשיחה, גם אם לא מעוניין לקבל את מה שהרב אמר. מצדו, הרב מצליח לא לחטוא ביוהרה של כל כך הרבה אנשים דתיים המדברים אל לא דתיים כניצבים על מישור מוסרי נמוך יותר. השיחה התמשכה, למשפיע לא אצה הדרך למרות שחרדי צרפתי המוביל אחריו שיירה קטנה עצר לברך אותו לשלום והציג אותו בהתרגשות לחבריו, "זה הרב שלי!". באומן, אין איש שיעיז לשאול רב חשוב, "מה לך ולהם?"

בלי נשים, בלי כיפות סרוגות

הסלוגן הנפוץ בכל רחבי ישראל, "נ נח נחמן נחמן מאומן", דווקא לא שולט באומן. ה"נ-נחים", אלו שמאמינים בסגולה מיוחדת שבחזרה על שמו של הרבי נחמן, הם רק חלק מחסידות ברסלב הענפה שמוצאת צורות שונות של ביטוי באומן. חסידות ברסלב התחילה עם הרבי נחמן שנפטר ב-1810, ותנועת ה"נ-נחים", אחד מיני זרמים רבים בחסידות, נבעה מהרב ישראל אודסר אשר טען כי קיבל פתק מהרבי כ-110 שנים לאחר שהאחרון נפטר. אבל הדבר המעניין יותר הוא שבאירוע ראש השנה באומן הגדרות בין החסידויות והזרמים השונים מטשטשים. בעבר היתה תחרות רבה בין קבוצות מאמינים שונות בתוך ברסלב ומחוצה לה, שהתרגמה גם לידי קנאה ומשטמה. היום, לא רק באומן אלא בישראל ובנכר, ההגדרות הללו מאבדות מן המשמעות שלהן בעבור רבים שנמשכים להוויה המתעצמת אשר בהכרח דורשת לוותר על נאמנויות. לדוגמא, באומן ניתן למצוא נערי גבעות סוררים בני חמש עשרה כמו גם חסידי חב"ד, זרם חסידי שהתנגד לברסלב. מי שלא נמצא בהילולה הם בני הציונות הדתית ונשים.

אין לדבר על הציונות הדתית כמקשה אחת, ולאומן מגיעים רבים אשר מזדהים כציונים וכדתיים, ובכל זאת, לובשי הכיפות הסרוגות בולטים בהעדרם. הסיבה היא האופי האנרכיסטי של פסטיבל ראש השנה. הציונות הדתית הממוסדת לעייפה, שטובי בניה מתגייסים ליחידות מיוחדת ומקפידים על קווים יחסית ברורים לגבי מה נחשב לנורמטיבי ונכון, מאוימים על ידי האווירה חסרת הגבולות של אומן. חוסר הגבולות איננו רק פורקן.

אני התאכסנתי בקומפלקס שנקרא "המקום של בוריס" ולנתי בחדר עם עוד שבעה אנשים. בקומפלקס גרו, אכלו, בישלו, עישנו ושתו אברכים תימנים מישיבת איתרי אשר בבית צפאפא, מדריך סיור יהודי-מוסלמי בחברון, היפים אמריקאים מזדקנים, נערי גבעות שעזבו את דרך הישר, וחסיד אמריקני עם בנו בן ה-3 שהיה כל כך דלוק על אסיד שאי אפשר היה להבין מי הוא ומה הוא. טשטוש ההגדרות, והעובדה שאומן הופכת למקום מפגש לכל כך הרבה סוגים של אנשים החולקים את משנתם וראיית עולמם עם כל מי שמוכן להקשיב, היא איום על כל קהילה ממוסדת אשר חוששת מהשפעות מבחוץ. מנגד, הכוח של החוויה היהודית-דתית כל כך חזק ומשמעותי, שאפילו חלק ממנהיגי הפלגים השמרנים ביותר בחסידות אשר מחפשים דרכים לעצור את זליגת צעירי הקהילה אל העולם הדתי, מאשרים את העלייה לרגל לאומן מתוך הכרה בניצוץ שהחוויה הזו מעוררת בכל כך הרבה נערים שאיבדו חשק ואמונה. 

> אושפיזין של קבע: מסע בתמונות עם הפליטים ברחבי אירופה

נשים מודרות מראש השנה באומן. חסיד לידו ישבתי בטיסה חזרה ארצה סיפר לי שבעבר היו הרבה פחות נשים, ואילו היום ישנה עלייה חדה של כ-500-600 אחוזים בנוכחות של נשים – מאפס לכמה בודדות שהיו אמיצות דיין לאתגר את המועדון לגברים בלבד. חלקן הגיעו יחד עם בני זוגן, חלקן עם חברות. הנושא איננו פשוט כפי שהוא נראה בהתחלה. הדרה של נשים מהאירוע שבמובנים מסוימים מעצב את החברה היהודית היא פסולה ומכוערת. זו הגישה עמה הגעתי לאומן ואני דבק בה. אבל אחרי הביקור נוספת הערת שוליים מעצבנת אחת: גברים מתנהגים אחרת בנוכחות נשים, והדרתן יוצרת אווירה שדרושה לגברים מסויימים כדי להרגיש בנוח. עצם הנוכחות של נשים מושכת תשומת לב ובעבור חלק מהגברים גם יוצרת חוסר נוחות.

על שפת אגם התשליך נטעה יתד חבורה גדולה ושמחה של בחורים, בעיקר מתקוע ד׳ שבגוש עציון, והקימה מאהל ססגוני. אלו עלו על כל מה שהכרתי ביחסם הנזיל לזמן: בשעה תשע בערב הם עוד התפללו ערבית, רק בעשר התכוננו לארוחת ערב, וקרוב לחצות התחילו לאכול. בין התפילות לארוחה הם דרשו בליקוטי מוהר"ן של הרב נחמן ולא נרתעו מדיון בשאלות קשות על אובדן אמונה וחיפוש דרך. ניכר היה שלפחות חלקם בילו שנים מחוץ לכל מסגרת והתנסו בדברים שונים. ובכל זאת, משאחד מהחבר׳ה שב משיטוטיו וסיפר שפגש בשתי בחורות הרוצות לשמוע קידוש ושאל האם זה בסדר להזמינן, רחש משונה הורגש באוויר. הן הוזמנו, אך לא בלב שלם על ידי כל הנוכחים. למרות שכובדו במזון ובמשקה ברוחב יד ותשומת לב, הן לא הוזמנו לשבת ליד השולחן אלא הצטופפו סמוך למדורה יחד עם הבחור שהזמין אותן. 

לפני הנסיעה רבים מאלו להם סיפרתי על כוונתי לחגוג את ראש השנה באומן קרצו בתוספת הקנטה עסיסית על כך שהחסידים נוסעים לאומן כדי לשכב עם זונות. ייתכן שבשנים קודמות הדבר היה אחרת, אבל השנה לא היתה לכך נוכחות ענפה. אני לא זיהיתי מודעה או זונה אחת, ולא שמעתי על כך מאף אחד מאלו עמם באתי במגע. אך קרוב לוודאי שיגיעו סרסורים למקום בו יצטופפו כל כך הרבה גברים יחדיו, ולכן אין לי ספק שפסטיבל ראש השנה באומן כולל גם תיירות מין. אלא שאופייני לתקשורות הישראלית לצבוע אירוע דתי בגוונים אשר ירמזו כאילו מרכז הכובד שלו ותכלית קיומו היא פריצות. תיירות מין היא תופעה איומה, אבל מוקד תיירות המין הישראלי אינו אומן, אלא ערים בקולומביה ובתאילנד עליהן צובאים ישראלים אחרי צבא, או ערים במזרח אירופה אליהן הם נוסעים למסיבת רווקים לפני החתונה. בשונה מבמקומות אלו, רוב המבקרים באומן מודעים ולא מאושרים מכך שפריצות הפכה לחלק מהעליה לרגל.

> ראש השנה: לא רק למען גאולה לאומית, אלא למען גאולת העולם כולו

יהודים נגד גויים 

ישנו מתח גלוי בין היהודים לבין האוקראינים המקומיים. בכל ראש השנה נרשמות באומן תקריות אלימות, וגם כמה מקרי רצח לאורך השנים. ידי יהודים ולא יהודים מגואלות בדם. השנה, במזל, אף תגרה לא הסתיימה ברצח. על אחד מסיפורי האלימות שהסתובבו השנה למדתי במקרה מהקורבן עצמו בעודי מצחצח שיניים. הבחור, נסע במונית ביום שישי בערב והתעתד, לדבריו, לקנות סמארטפון מנהג המונית. אלא שלפני שהספיק להבין מה קורה מצא את עצמו במונית עם עוד שלושה גברתנים בדרך-לא-דרך בלב יער. לפני שהרכב נעצר, הישראלי החליט שככל הנראה הם אינם מעונינים רק לשדוד אותו, אחרת היו כבר נפטרים ממנו לפני שנסעו אל לב היער, הסיק שגמרו אומר לחסלו כליל.

משנפתחה בפניו הדלת יצא ונעמד מול השלושה, הרכב מאחוריו, גברתן מימינו, גברתן משמאלו, ולפניו גברתן נוסף שרירי לא פחות אבל נמוך יותר מהאחרים. הישראלי צעד קדימה ובזריזות חבט בעוצמה רבה באפו של הגברתן הקטן בעזרת כף ידו, והתחיל לרוץ אל תוך היער כשהגברתנים אחריו. לאחר עשרות מטרים רגלו נתקעה בשורש עץ והוא נפל והשתטח אפיים ארצה. הוא הוכה מכות נמרצות על ידי הגברתנים שהשיגו אותו, ושגם לאחר שרוקנו כיסיו לא עזבוהו. כשהוא שאל מדוע, ענו "מפני שאתה יהודי". הישראלי חשב לעצמו, "השתחררתי משבע שנים בבית הכלא, חשבתי שאת חובי שלמתי ושהמחילה שלי התקבלה. רק רציתי לבוא לראש השנה אצל הצדיק כדי להתחיל את שארית חיי בטוב, אבל אולי כל זה היה אמור להוביל אותי למות כאן".

אחד הגברתנים שלף סכין וניסה לדקור אותו בצווארו, אך הישראלי עצר את הסכין בידו, וכשקרעה את בשר כף ידו דם ניתז בקילוח נמרץ כל כך עד שהאוקראינים חשבו שנדקר בצוואר. הישראלי, עצם עיניו, הימר "על החיים ועל המוות" והעמיד פני מת. לאחר שהשלושה עזבו את המקום, לא לפני שאחד מהם ניסה לקחת את מגפיו, קם  הישראלי על רגליו והתמוטט אחרי שני צעדים. משחזרה אליו הכרתו כארבע או חמש שעות אחר כך, השמש כבר שקעה ועלטה שלטה ביער. הוא נזכר שבגמרא כתוב שאם אין האדם יודע באיזו דרך ללכת, שיפנה ימינה, וכך עשה. הלך עד שפגש בכביש עליו עמד ונופף בידיו, שם מצאו שוטר ולקחו לתחנה ולטיפול במרפאה.

הסיפור לא הסתיים שם. הישראלי התאושש במהלך יום השבת, וביום ראשון, ערב ראש השנה, המתין לנהג המונית שחטף אותו על הרחוב הראשי כשהוא מצויד בסכין ארוכה. משזיהה את האוקראיני התקדם לעברו. נהג המונית הבחין בבחור והחל להימלט, אלא שהישראלי היה זריז ממנו, ניתר עליו ודקרו באופן שיטחי בצוואר. האוקראיני, זה שחטף, הכה, שדד ודקר, לא היסס לצעוק למשטרה וכך נאזקו שניהם. הנבל האוקריאני שילם שלמונים ויצא לחופשי, והיהודי נשאר אזוק עד שהגיע שוטר יס"מ ישראלי דובר רוסית, בירר את פרטי האירוע ודאג לשחרורו.

סיפור זה, בין אם אמת לאמיתה הוא או ששזורה בו הבדיה, הוא זה שסופר לי. גם אם במילים אחרות, הרטוריקה היתה דומה, ולרגע שוב היינו בשטעטל בו היהודים חוששים מהקוזקים שיבואו ליתן להם מכות. הדבר בא לידי ביטוי בכך שהעולים לרגל קוראים אחד לשני, לרוב, "יהודי" וללא יהודים "גויים" באופן נפוץ יותר מאשר בישראל.

בוריס, האוקראיני אצלו התגוררתי יחד עם קהל רב, הסתדר יפה עם ה"יהודים" ואנחנו איתו. לא פעם גם אפשר היה להבחין בחיבה, ובאופן גורף אורחיו של בוריס דיברו עליו בכבוד גם בעברית כשהוא לא הבין. אבל גם היו מקרי גניבות אפילו אצלנו במתחם. יהודים מרגישים בנוח לגנוב מלא יהודים ולהפך. האדם שלן במיטה מתחתי סיפר לבוריס שראה שני חסידים יוצאים מחלון דירתו, ולאחר מכן נתברר שאלף דולר נעלמו מארנקו של בוריס. בנקודת תצפית על אגם התשליך בנו המקומיים צלב גדול, כמו לומר לעולים לרגל היהודים שלא ישכחו למי אומן שייכת. המתח רב, וגדל. תורת רבי נחמן מדברת הרבה על תיקון, ותיקון בין יהודים ללא יהודים בהחלט נדרש.

הרחק מהפיקוח של מדינת ישראל

כשניסיתי לתאר את חווית אומן לחבר אוקראיני הסברתי לו שזה מעין פסטיבל ברנינג מן יהודי לגברים. בראש השנה באומן נוצרת קהילה אנרכיסטית ייחודית בה מעמד, מקצוע ומוצא מטשטשים כתוצאה מכך שבמשך יומיים המסחר אסור, כל אחד מוזמן לפתוח בשיחה עם כל אחד, הסעודות פתוחות ברוחב יד, הנדבה והשיתוף מעודדים והמטרה היא ביטוי עצמי וגאולה רוחנית אישית ברוח חייה ותן לחיות. זהו מרכז תרבות יהודי-ישראלי אלטרנטיבי אשר באופן מסוים משחק תפקיד דומה לפסטיבל טראנס או אינדינגב, גם בכך שהוא מאפשר ביטוי עצמי קיצוני וגם מפני שהוא מייצר מציאות מדומה בה חיפוש עצמי מעודד על ידי הסובבים כמעט ללא ביקורת.

רבים מהעולים לרגל מאמינים שיש לרוח האירוע בשורה לכלל ישראל, ליהדות ואולי גם לעולם כולו. במידה מסוימת הם צודקים. העלייה לרגל לאומן ממלאת את הנפש בהשראה, גם בעבור מי שלא מאמין בזה. זו הזדמנות להכיר לעומק וללא מחסומים אנשים אשר דרכך מצטלבת איתם באוטובוס, בתור לקופת חולים ובשוק, אבל רק לעתים נדירות המפגשים האלו יוצרים שיחות מלב אל לב ללא חששות ומחסומים. בנוסף, הקהילה של אומן מחבקת כל יהודי (אבל לא כל יהודיה) וראוי להדגיש שחלק מהם עניים מרודים ועלים נידפים ברוח שחיים ברחוב.

כירושלמי אשכנזי שגדל בשכונה מרוקאית-כורדית-עיראקית זה הרגיש מעט כמו לשבת בגן הציבורי ולפטפט עם העוברים ושבים ברוגע ופתיחות שחסרים בחולין הקשוח של העיר. פולטיקאים רבים מדברים על קירוב בין פלגים שונים בחברה הישראלית ועסקנים חברתיים מקדמים פרויקטים לדו שיח ואיחוי שסעים עדתיים ופוליטיים. לאומן יש בהחלט מה להציע במחלקה הזו.

לא קל לדרוש מלא מאמינים ישראלים גם להביט בביקורתיות בחסידות ובאירוע ראש השנה וגם דווקא למצוא בו השראה. הכפייה הדתית בבתי הספר, בצבא ובשלטי החוצות מדכאת את האמונה ומסתירה את היופי שבמסורות התרבותיות. ייתכן ודווקא משום כך זהו אירוע רב תרבותי שיכול להתרחש רק בנכר ללא פיקוח של מדינת ישראל ובעלי אינטרסים.

אך ביקורתיות אמיתית היא לא רק מציאת קיטרוגים לשלילת האחר. גם יש מה ללמוד. אמנם ראש השנה באומן הוא לא אירוע בו מתקיימת חברת מופת – הדרת הנשים, ושנאת הזרים הם נושאים שאי אפשר להתעלם מהם, וכמו בכל קהילה יש מגוון בעיות, תככים ופוליטיקה מתחת לפני הקרקע. אבל עיוורון לגבי החלקים מעוררי ההשראה שבקהילה הארעית המתממשת שם הוא עוון מטופש. החופש והחירות להתבטא ולהתנהל באומן היו טבעיים משמצאתי בתל אביב או בפסטיבלים ומסיבות בארץ למרות שבחרתי לחבוש כובע וכיפה.

במובן מסוים צדק סיימון החרדי שאמר שהאירוע לא סובב את רבי נחמן. רוב העולים לרגל מבקרים ב"ציון", מתחם הקבר של רבי נחמן, ומבצעים את המנהגים המסורתיים: קריאת תפילת "תיקון הכללי" ונתינת צדקה. אבל המשמעות האמיתית של ראש השנה באומן היא שתחת ההגבלות המגדריות והדתיות, זו פלטפורמה ליהדות חייה, מתחדשת, אנרכיסטית ושוברת מחיצות.

אומרים שהיהדות במזרח אירופה חייה בבתי קברות בלבד. באומן בראש השנה זה לא בהכרח פרדוקס.

נתן אודנהיימר הוא בן למשפחה היפית-חסידית-חילונית, ירושלמי, היסטוריון חובב וסופר בהתהוות.

> היום בו יהודי לונדון עלו על בריקדות ולא נתנו לפשיזם לעבור