קשה לקבל את המסכנות שישראל מנסה למכור לעולם
עם הצבא החזק במזרח התיכון, החברות ב-OECD, ותעשיית ההייטק המרשימה - קשה לרחם על ישראל, כי ישראל מצליחה. למרות הקסאמים, למרות הייאוש, למרות השמאלנים שמזהירים מפני הפאשיזם המתגבר וגם למרות יוקר המחייה
כותב אורח: עמיר סגל
שתי טראומות מלוות את מדינת ישראל ואת עם ישראל היום ובימים קודמים. האחת היא השואה, השנייה היא יום כיפור. הראשונה היא איום ההשמדה של עם, שרק רגע לפני כן היה ככל העמים ובניו היו רצויים באקדמיה הגרמנית כפי שהיו רצויים בארמון מלך מרוקו. השנייה היא איום ההשמדה של מדינה צעירה, רגע אחרי שהפכה לאימפריה אזורית וניצחה את אויביה. בשתי הטראומות משחקות ההפתעה וההשמדה תפקיד מרכזי.
ייאמר לזכות ההנהגות השונות של ישראל שהן הצליחו לנטרל את איום ההשמדה. טוב, האמת שזה לא היה רק בזכות ההנהגה הישראלית, אבל קשה לראות מי משכנותינו מאיימת עלינו במה שאפילו מתקרב לסכנת קיום לעם או למדינה. אפילו את הסכנה האיראנית זיהו וגם אם לא טופלה באופן מלא, היא טופלה היטב ולפחות בשנים הקרובות כנראה שלא תיפול עלינו הפצצה.
> ההפגנה הגדולה ביותר נגד הכיבוש מזה שנים
נתניהו והפצצה (צילום מסך)
כל זה חשוב, אפילו מרגיע, ואפשר לישראל להפוך למדינה מצליחה, שחברה ב-OECD, שכמה מהאוניברסיטאות שלה מגיעות תדיר אל דירוג מאה המובילות בעולם ושיכולה להשוויץ בתעשיית היי-טק מרשימה ושלל זוכי פרס נובל. כל זה גם מאפשר לישראל להתהדר, בצדק, בתואר המדינה בעלת הצבא החזק ביותר במזרח התיכון, והמדינה היציבה ביותר באזורנו.
לא רק שהפצצה לא תיפול עלינו, ולא רק שמצבנו הכלכלי הכללי לא רע (כן, גם אני סובל מיוקר המחייה והמשבר בשוק העבודה. ועדיין, מצבנו טוב מאד, יחסית. בוודאי שיחסית לכלל שכנינו ואפילו לכמה מדינות אירופאיות), אלא שגם את איום הטרור הצלחנו למגר בצורה לא רעה. חומת ההפרדה שהושמצה לא מעט הורידה את מפלס הטרור בצורה משמעותית, כך גם מבצע "חומת מגן" וכן ההפיכה של אש"ף מארגון טרור לארגון פוליטי שפועל בכלים פוליטיים. כך גם שיתוף פעולה מרשים למדי בין כוחות ביטחון ישראלים ופלסטינים בגדה המערבית.
אלו אפשרו לתושבי ישראל ליהנות מביטחון מרשים והעניקו תחושת ביטחון מדהימה לתושבי ההתנחלויות. כן, גם לאחר חטיפת שלושת הנערים בגוש עציון. כל זה קורה לאחר הורדת לא מעט מחסומי קבע וביטול משמעותי של מחסומי פתע בגדה. כלומר, ראינו ירידה מרשימה באירועי טרור, ובמקביל הגדלת חופש התנועה של פלסטינים. החיים טובים.
החודש וחצי האחרון שימש בידי רבים כדי לנסות ולשלול את הטענה שהחיים כאן טובים. בחודש וחצי האחרונים כלל הפיד של מרבית משתמשי הפייסבוק התמלא בתפילות לשלום חיילינו, ילדינו, בנינו. תפילות לשלום חיילי הצבא החזק באזור, אחד המוערכים בעולם, במערכתו מול ארגון שתקציבו מצומצם ומצבת כוח האדם שלו קטנה מסך כל חברי מרצ.
> מחנה בתי הקפה הפלסטיני ומחנה השלום הישראלי
הפגנה לציון 25 שנה להקמת חמאס, חברון 2012 (אורן זיו / אקטיבסטילס)
מדינה שלמה בהיסטריה בגלל ארגון עני, כמעט מובס, מאורגן פחות משירותי הכיבוי במדינת ישראל. הם מאיימים עלינו בקסאמים מוברחים, חלקם תוצרת בית, אנחנו יוצאים למבצע צבאי במטוסים שהם פאר הטכנולוגיה, עם טייסים שאנו מחשיבים לטובים בעולם (אבל עדיין מאוד נעלבים כשגדעון לוי מעליב אותם). הטייסים לא מצליחים להכניע את החמאס. זה מביך לאור הדיספרופורציה בין מטוס ישראלי לבין חוליית שיגור חמאסניקית.
הייאוש הישראלי לא הגיוני כשמביטים בו מבחוץ: עם כל הכבוד לירי הבלתי פוסק (ובלתי ראוי ובלתי נסבל) של החמאס, קשה לרחם על אומה שיש לה נשק מתקדם מול אמל"ח מוברח שחלקו מיוצר בבתים. קשה לרחם על ישראל, כי ישראל מצליחה. לפיכך, קשה לקבל את המסכנות שישראל מנסה למכור לעולם.
אבל מבפנים יש כאלו שמרגישים מאוימים עד כדי כך שהפגנת מחאה רגועה למדי של השמאל מאיימת עליהם. יש כאלו שמרגישים שכל ביקורת מאיימת עלינו כאן. באיגרת של מח"ט גבעתי הופך החמאס למי ש"מחרף מנאץ ומגדף אלוקי מערכות ישראל". עזבו את הנושא הדתי הלעוס. מה עם הפאתוס המוגזם כאן? מה עם השורה "ההיסטוריה בחרה בנו להיות בחוד החנית", מה עם "להכרית אויב ולהסיר איום מעל עם ישראל" הפומפוזי? במקביל, אנשי שמאל מזהירים אותנו שאנחנו רואים פאשיזם מתגבר, או את קץ הדמוקרטיה הישראלית.
הבעיה האמתית היא התבוסתנות הישראלית החדשה. מול ארגון טרור מוגבל בכוח ישראל תופסת עצמה כחסרת אונים. חוסר האונים הזה מוביל מח"טים מבולבלים להשוואות תנ"כיות מופרכות, הוא מוביל משתמשי פייסבוק מיואשים להתפלל תפילה פומבית (ואני מנחש שמרביתם אפילו לא קראו את התפילה ששיתפו). תפילות הקופי-פייסט ברשתות חברתיות ואיגרות קודש לחיילים צה"ל עם אמירות כמו "ההיסטוריה בחרה אותנו" מוציאות אותנו מפרופורציה. אם במאבק התקופתי הזה אנחנו מדמיינים שאנחנו זקוקים לתפילות, לידו של שר ההיסטוריה ולהשגחה פרטית, זה בעיקר מצער.
> מרד הביבים: סיפור על עתיד מחורבן
חיל האוויר תוקף בעזה. 14 ביולי 2014 (צילום: יותם רונן/אקטיבסטילס)
לא ניצחנו במבצע "צוק איתן", כי אי אפשר לנצח בו. אין אף תמונת ניצחון שראוי להפיק ממבצע כזה. לא נשמיד את עזה, וגם לא נראה עזתים מאושרים קושרים פרחים לצווארי חיילים. לכל היותר נראה הסכם סופי מספק. מצד שני, האיום המרבי מהחמאס נגלה אלינו בחודש וחצי האחרון. זה איום בעייתי, וישראל עמדה בו היטב. ככלל, המוסדות תפקדו, בתי הקפה היו פתוחים וסולידריות מרשימה ומהירה צמחה. רחוקה מאד מעליית הפשיזם או קץ הדמוקרטיה המאיים של כמה כותבים.
עברנו את יום כיפור, את השואה ואת פרעה. עברנו אותם. המציאות החדשה, המשמחת, היא של מדינה יציבה, דמוקרטית. אנחנו לא גרמניה של 33', אנחנו לא צ'כוסלובקיה של 38', אנחנו לא פולין של 39' ואנחנו אפילו לא ישראל של 47', 66' או 73'. יש לנו בעיות לתקן, מקווה שנתקן אותן. אבל כדאי, היום ובימים שיבואו, בעיקר לחזור למציאות.
עמיר סגל הוא משורר, מבקר ספרות ומנכ"ל עמותת "עובדים" העוסקת בקידום עובדים ומחפשי עבודה. ירושלמי ונשוי לאניה.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
