הניצחון של לבנת: כך הפכו תקציבי הקולנוע למפעל לציונות

כותב אורח: דגן ואלד

לימור לבנת ניצחה. שרת התרבות והספורט שניהלה קרבות עיקשים שכללו השמצות, לכלוכים ועלבונות כלפי יוצרי הקולנוע המקומיים, תצא ממשרדה בעוד חודשיים כמי שהצליחה לכופף את קרן רבינוביץ', אחת משתי קרנות הקולנוע הגדולות בארץ, ולהפוך אותה לקרן הקולנוע הציוני.

כזכור, התסריטאית והבמאית סוהא עראף, הגישה את סרטה "וילה תומא", לפסטיבל ונציה האחרון כסרט פלסטיני, מכיוון שהוא עוסק בסיפור פלסטיני ובמציאות פלסטינית. זאת למרות שהיא קיבלה תמיכה ישראלית ממפעל הפיס, מקרן הקולנוע הישראלית וממשרד הכלכלה בראשות השר נפתלי בנט. בעקבות התפוצצות הפרשה בקיץ האחרון דרשו לבנת ובנט שעראף תחזיר את הכסף שהושקע בהפקת הסרט. בעקבות כך הטילה קרן הקולנוע על יוצרי הסרט קנס בסך 1.4 מיליון שקלים – כספי התמיכה שניתנה שכבר שולמו לצוות שהיה שותף ליצירת הסרט. עראף, אגב, הציגה לבסוף את סרטה בפסטיבל היוקרתי ללא ציון לאום.

השבוע פורסם ב"הארץ" כי בעקבות הסקנדל סביב סרטה של עראף החליטה קרן רבינוביץ' להתנות את תמיכתה ביצירה קולנועית בחתימת הבימאים של טופס שבו הם מתחייבים להציג את עצמם כיוצרים ישראלים, ואת סרטם כישראלי. בתגובה לפרסום הסביר גיורא עיני, יו"ר הקרן כי "אסור לנו לתת תמיכה ללא ישראלים, אנחנו ממילא תומכים אך ורק ביוצרים שהם אזרחים ישראלים".

יש באמירה הזאת הרבה צביעות. במיוחד אחרי שהקרן תמכה בשנת 2007 בסרט "ללא גורל" (העוסק בשואה) של היוצר ההונגרי לאיוש קולטאי שנולד, עובד וחי בבודפשט, וגם בהפקת הענק "סיפור על אהבה וחושך" (על פי ספרו של עמוס עוז) בכיכובה ובבימויה של נטלי פורטמן, שאמנם נולדה וחיה בארץ בילדותה, אך אינה מחזיקה באזרחות ישראלית (בניגוד לעראף) וכולנו יודעים שהיא לא בדיוק הולכת לפתח ולדרבן את הקולנוע המקומי. אם עיני וחבריו כל כך דורשים נאמנות לדגל ולהמנון עד כדי ציד מכשפות, אז עם כל הכבוד, שידרשו מפורטמן וקולטאי, שאינם אזרחי ישראל, את 2.8 מיליון השקלים שהושקעו בסרטיהם.

השרה שנלחמה בקולנוענים

צריך לציין שהתנהלותה של עראף, בכך שהיא מחקה כל זכר לתמיכה ישראלית בסרטה, אכן מקוממת. עראף, שזכתה למימון הממשלתי-ישראלי-ציבורי, בחרה לקחת אותו אבל מחקה אותו כשזה התאים לאג'נדה הפוליטית שלה. בתעשייה שמנפיקה מאות בוגרי קולנוע מדי שנה, שכולם רבים על עוגה תקציבית מאוד מאוד קטנה, זה יריקה בפרצוף של יוצרי קולנוע אחרים, אלו שזכו מהלקטורים בקרנות לתשובות שליליות.

[תיקון: בניגוד לאמור במקור, עראף לא מחקה את השקופיות המציינות את מקורות המימון של הסרט, ואלה הוצגו בהקרנותיו בחו"ל]

> "הארץ" (שוב) מסביר לערבים את תפקידם

מתוך "וילה תומא", סרטה של סוהא עראף 

אבל כל זה מתגמד לעומת הפאניקה של קרן רבינוביץ' שהתנהלותה שוב מרחיקה אותנו שנות אור מתעשיות קולנוע אחרות ברחבי העולם. זה מתחיל בהצהרות נאמנות. אחר כך גם התכנים של הסרטים ייאלצו להשתנות בהתאם לאג'נדה הלאומית של ממשלת ישראל, על מנת שענף הקולנוע יסייע לשיפור התדמית ישראל בעולם. וכך נחזור חזרה לתחילת ימי הקולנוע הישראלי תחת המכסה של “הסוכנות היהודית”.

בואו נחזור לניצחון של ליבנת. הסעיף המדובר הוא ההישג האחרון בשלל קרבות שניהלה השרה נגד יוצרי הקולנוע המקומיים (כשאי אפשר להיתמם – רוב הקולנוענים מגיעים מהצד השמאלני של המפה). המטרה: להפוך את ענף התרבות, שאינו מוסיף כבוד לתדמית של ישראל בעולם, לענף הסברה לאומני.

בסיבוב הראשון, ערב טקס האוסקר 2010, התרעמה לבנת על התבטאותו של סכנדר קובטי, במאי-שותף של הסרט "עג'מי" (יחד עם ירון שני), שאמר שהוא לא מייצג את ישראל. בסיבוב השני הביעה את סלידתה משלומי אלקבץ וסרטו "עדות" (המבוסס על סיפורים של חיילים ופלסטינים בעקבות עדויות של "שוברים שתיקה" ו"בצלם"). במהלך טקס הפתיחה של פסטיבל קולנוע דרום כינתה את הסרט כ"חד צדדי ומסולף" ולאחר מכן יצאה בהפגנתיות מהטקס.

בסיבוב השלישי הביעה השרה שמחה לאיד על כך שדרור מורה (במאי "שומרי הסף") וגיא דוידי ועימאד בורנט (במאי "חמש מצלמות שבורות") לא זכו בפרס האוסקר לסרט הדוקומנטרי הטוב. בסיבוב האחרון, במהלך המתקפה על עזה, יוצרי הקולנוע שלומי ורונית אלקבץ, טלי שלום עזר, אפרת כורם, נדב לפיד, קרן ידעיה, שירה גפן ובאזי גטה, שסרטיהם התחרו בפרס וולגין בפסטיבל הקולנוע בירושלים, קראו בצוותא לממשלת ישראל להכריז על הפסקת אש. לבנת בתגובה קראה ליוצרי הקולנוע "בושה".

הבחירות כהזדמנות לתיקון

אם נאמר את האמת, אמנם התמיכות של קרנות הקולנוע השונות או רשתות השידור חשובות לבסיס הקולנוע המקומי, אך מרבית הסרטים "הישראלים" הגדולים שזכו להצלחה בשנים האחרונות, זכו לתמיכה והשקעה כלכלית ממדינות "זרות". הרי רבים מהסרטים הם תוצר של קופרודוקציה – שיתוף פעולה בין קרנות מכמה מדינות, עם חלקן חתומה ישראל על הסכמי שיתוף פעולה קולנועי, כפי שנהוג באירופה. האם במאים כמו פון טרייר, האנקה, או אלמודובר, שנהנו מתמיכה של קרנות ציבוריות, חויבו להכריז על נאמנותם ואזרחותם?

בעוד מספר חודשים נדע מי יחליף את לבנת, שהודיעה על פרישתה מהפוליטיקה, במשרד התרבות, ומי יחליף את נפתלי בנט במשרד הכלכלה. במידה והבחירות ייטו לצדה הימני של המפה, האג'נדה דורשת הנאמנות של קרנות הקולנוע תישאר על כנה, ואולי אף תלך ותקצין. מאידך אם תוצאות הבחירות ייטו לכיוון השמאל-מרכז, יש לקוות שנראה שינוי בסעיפי הנאמנות לדגל ולהמנון, לצד מתן תקציב לתמיכה בקולנוע המקומי. אולי על הדרך אפשרי לדרוש גם ניקוי אורוות של הגווארדיה הוותיקה השולטת במוסדות התרבות (עיני ודומיו בקרנות הקולנוע, מנהלי התיאטראות הוותיקים), שאינה רלוונטית, לדור היוצרים הצעירים של היום.

נ.ב.
כותב שורות אלה, הוא יוצר קולנוע צעיר, שמעוניין לקבל את תמיכת קרנות הקולנוע לסרטיו, אך אינו מתכוון לחתום ולהתחייב כי יציג את סרטו כישראלי, מכיוון שהוא מחזיק בדרכון רומני גם כן.

דגן ואלד הוא תסריטאי ועיתונאי לענייני תרבות, קולנוע ואמנות

> ואלס עם המלחמה: קובי ניב על הקולנוע הישראלי