כותב אורח: מקסים בנטול, פריז.

ישנן מסורות שכנראה לעולם לא ישתנו. למרות הקדמה הטכנולוגית, טקס ההכרזה על תוצאות הסבב הראשון בבחירות לנשיאות צרפת לא השתנה בדבר: בשעה שמונה בערב בדיוק, פניהם של שני המועמדים שיתמודדו בסיבוב הסופי הופיעו על מרקעי הטלוויזיה. על פי רוב, הרגע הזה מלווה בקריאות רמות של שמחה ושל אכזבה; ובכן, לא הפעם.

ביום ראשון, 23 באפריל, חבריי ואני נותרנו שותקים. בכל השכונה לא נשמעו לא קריאות של שמחה וגם לא של צער. במקום זה, שקענו בדממה של השלמה. הסיבה לכך היא שבניגוד למה שקרה בארצות הברית עם בחירתו של טראמפ ובבריטניה עם הברקזיט, כאן בצרפת הסקרים הסתברו כנכונים: הפרצופים שהופיעו על המסך היו אלה של עמנואל מקרון ושל מארין לה-פן.

אף לא אחת ממפלגות השלטון הרגילות – הרפובליקנים השמרנים והמפלגה הסוציאל-דמוקרטית – הצליחה להעפיל לסיבוב השני. רעידת אדמה? כן ולא. כאשר מסתכלים על תוצאות הבחירות הקודמות, העפלתה של מריאן לה-פן לסיבוב השני איננה בגדר הפתעה. עלייתה היתה מתמדת ויציבה, הצבעה אחר הצבעה, במשך השנים האחרונות. מה שלא היה ברור הוא האם תוכל להגיע למקום הראשון, מה שלא הצליחה לעשות. ההצהרה שלה שביקשה להסיר מעל צרפת את האחריות לריכוז אלפי היהודים וגירושם למחנות ההשמדה הנאציים חיבלו בניסיונות קודמים שלה לטהר את ההאשמות המוצדקות באנטישמיות שדבקו במפלגתה. בצרפת של היום, לא כל ביטויי הגזענות שווים. אנטישמיות יכולה לעלות לך במצביעים, בעוד שאיסלמופוביה יכולה דוקא להוסיף לך קולות – זהו מצב העניינים העגום במדינה.

> מועמד השמאל הרדיקלי שמטלטל את מערכת הבחירות בצרפת

בין דבר לכולירע. מקרון ולה-פן על לוח מודעות בצרפת (מריון זינדל/פלאש90)

מלנשון כברירת מחדל

עמנואל מקרון, שהיה אנונימי לציבור הצרפתי עד לפני כשלוש שנים, התיישב כעת במשבצת הבן היקיר של הרפובליקה. האיש שלא התמודד תחת מטריה של מפלגה כלשהי, השיק את התנועה הפוליטית שלו בטענה שאיננו משתייך לא לימין וגם לא לשמאל, למרות שהוא נטוע עמוק בתוך התפיסה ניאו-ליברלית ומתכנן להמשיך ביישום הרפורמות המבניות של כלכלת השוק אותן ביצע כשר האוצר של הנשיא הולנד. לאור זאת, האם אפשר באמת לדבר על רעידת אדמה? בעיני, אם הוא אכן ינצח, מה שצפוי בהחלט לקרות, נקבל פשוט עוד מאותו הדבר עצמו.

המועמד השמאלי ז'אן לוק מלנשון אשר הצליח לגרוף קרוב לעשרים אחוזים מהקולות העניק לשמאל הצרפתי ביצוע מדהים כמותו לא זכור מזה שנים רבות. הוא נהנה מפירות אסטרטגיה יצירתית ויעילה מאוד, בהשראת התפיסה של אג'נדה פרוגרסיבית שלא מתייחסת מפורשות לשמאל. בשבועות האחרונים שלפני הבחירות, הסקרים ניבאו את עלייתו המטאורית והפכו אותו למועמד הראוי להצבעה עבור מי שמבקש להתנגד לימין הקיצוני, הימין השמרני והמרכז הניאו-ליברלי, ולכל מי שרוצה בשינויי עומק המבוססים על ריבונות עממית, צדק חברתי ותכנון אקולוגי.

גם אני הצבעתי עבור מלנשון, וגם אני נמלאתי באנרגיות של הקמפיין הדינמי להדהים שניהל. אבל כפעיל יהודי נגד גזענות הרגשתי שלא בנוח, בלשון המעטה, עם כמה מהאלמנטים באסטרטגיה הפוליטית שלו. "השמאל העממי" שואף להכריז על מותו הקליני של החלוקה הישנה לשמאל-ימין ולקדם את הרעיון לפיו העם צריך להתאחד נגד האוליגרכיה. למה לא. אחרי הכל, הרי יש לנו ממשלה שמתיימרת להיות סוציאליסטית ובה בעת מקדמת חבילה של חוקים אנטי-סוציאליים ומחריבי חירות. אבל מדוע השאיפה השמאלית החדשה צריכה להגיע עם הנפת הדגל ושירת ההמנון בכל פגישה? ולמה היא צריכה למנוע ביקורת על הגזענות הממוסדת והעמוקה בטענה כי "הצרפת שלנו נדיבה וגדולה יותר מזה"? למה זה כרוך בשתיקה נוכח חוקים איסלאמופוביים האוסרים, למשל, על אימהות העוטות חיג'אב ללוות את הילדים שלהן בטיולי בית ספר?

> מדליק המשואה הערבי במלכודת לתפארת מדינת ישראל

קמפיין אנרגטי ומלהיב. ז'אן לוק מלנשון. (צילום: GUE/NGL, פליקר CC BY-NC-ND 2.0)

פריבילגיות לבנות

בסופו של דבר החלטתי שאעדיף להפגין נגד החוקים האלה בצרפת בהנהגת מלנשון, מאשר למחות נגדם בנוסף לכל הצעדים הניאו-ליברליים והלאומניים שיקודמו ללא ספק על ידי כל אחד מהמתמודדים האחרים. רבים מחבריי היהודים לא עשו בחירה דומה והצביעו עבור מתמודד המפלגה האנטי-קפיטליסטית החדשה, פיליפ פוטו, שלא הצליח לזכות אפילו בשני אחוזים מכלל הקולות. אני לא מאשים אותם, אני אפילו מבין את הסיבות להצבעה שלהם היטב. אך העובדה כי מלנשון היה המועמד הפרוגרסיבי היחיד שהיה לו סיכוי כלשהו, ושמחזיק בעמדה ברורה לגבי תנועת החרם, שיחקה גם היא תפקיד בהחלטה שלי להצביע עבורו. בניגוד למתמודדים רבים אחרים, מלנשון התנגד להפללה של תנועת הBDS והוא מבקר בקול רם את העובדה שישראל מפירה את החוק הבינלאומי – מה שמסביר אולי את הניסיון המגוחך של עיתון 'הארץ' להציג אותו כאנטישמי מסוכן.

כך או כך, ביום ראשון בערב התקווה לראות בסבב הבחירות האחרון לנשיאות מועמד/ת עם אג'נדה אמיתית של שינוי נגוזה וכבר הספיקה לחזור ולסטור לנו על הפנים. עכשיו עלינו לבחור בין הקפיטליסט השמח עם פני התינוק המתוקים לבין הפשיסטית עם חיוך הכריש. עבור השמאל בכלל והתנועה נגד גזענות בפרט, השאלות הללו מעסיקות כעת כל אחד ואחת: מה עלינו לעשות בעוד שבועיים? להצביע עבור עמנואל מקרון כדי לוודא שמארין לה-פן לא תנצח? להחרים את הבחירות ולהסתכן בכך שנראה אותה משתכנת בארמון האליזה? והאם חמש שנים של מדיניות ה"עוד מאותו הדבר" לא יובילו בסופו של דבר לניצחון של הימין הקיצוני ב-2022?

אני חייב להיות כנה עם עצמי. הפריבילגיות שאני נהנה מהן כגבר לבן – ויהודים מזרחים הם חלק מקבוצת הלבנים בצרפת – מאפשרות לי לשקול שלא להציע לא בשביל הדבר וגם לא בשביל הכולירע. עם יד על הלב, אני לא יודע אם אצביע בעוד שבועיים. מה שצריך להבין הוא שמי שמפצירים בנו כעת להצביע נגד הפשיזם הם אותם אלה שבגדו בשכבות העממיות וזנחו אותם בתוך הכאוס. מי לעזאזל הם חושבים שהם? אבל לפחות בצרפת תחת הנהגת מקרון לא תהיה סכנה של מלחמת אזרחים, רק מלחמת מעמדות, בעוד שבצרפת של לה-פן אנחנו נקבל ללא כל ספק את שתיהן.

מקסים בנטול הוא חבר בוועד הלאומי של האיחוד היהודי הצרפתי למען השלום (UJFP) ופעיל בתנועה נגד הגזענות ובקמפיין ה-BDS בצרפת.

> ממותה במקום ציפור: רשת חברתית חדשה מאתגרת את כללי המשחק