newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הנשים כבשו את הפסטיבל הראשון לסרטי סטודנטים בפלסטין

פסטיבל הקולנוע הבינלאומי לסטודנטים שהתקיים לראשונה בבית לחם הציג סרטים אמיצים וחושפניים, עיסוק בזהות, ונשים שלא מפחדות להעביר ביקורת על החברה בה הן חיות. "הן נלחמות במשפחות שלהן, בסטריאוטיפים ובמסורת - והן מצליחות"

מאת:

בשבוע שעבר התקיים בבית לחם פסטיבל הקולנוע הבינלאומי לסטודנטים, הראשון במינו בשטחים.  הפסטיבל נערך ביוזמת מגמת הקולנוע במכללת דאר אלכלמה, "בית המילה". בעולם הקולנוע הבינלאומי מספר הנשים הבמאיות עומד על פחות מעשרה אחוזים, אולם הפלסטינים שברו את השיא העולמי עם מספר נשים במאיות זהה לזה של הגברים.

בהתאם, הפתעת הפסטיבל היו סרטי הסטודנטיות הפלסטיניות: כמחצית מהסרטים הפלסטינים שהוקרנו בפסטיבל היו סרטי נשים. מה שאפיין את סרטי הנשים הוא שמדובר בסרטים מאוד ביקורתיים על החברה הפלסטינית, גם הסרטים הפוליטיים יותר. חלק מהצעירות החליטו לעסוק בנושאים פמיניסטים-חברתיים והתרחקו מהנושאים הפוליטיים הישירים יותר.

סרטה של שיימא עוואודה, "הקומה הרביעית", היה אחד הבולטים בסרטי הדרמה הקצרים. הסרט מגולל את סיפורה של סטודנטית חילונית אשר מנסה לעבור לבדה לדירה בבניין מגורים בבית לחם. הדירה נמצאת בקומה הרביעית, וכל הסרט מתרחש במעלית כאשר הסטודנטית מנסה להעלות את המזוודות והארגזים לדירתה החדשה תחת המבטים והשאלות של השכנים הסקרנים. בעיני חלקם לא מוצא חן שבחורה רוצה לגור לבד, בעיני אחרים לא מוצא חן שהיא חילונית ומודרנית, עד שלבסוף היא מחליטה להעביר את חפציה ברגל כל הדרך עד לקומה הרביעית. סרטה של עוואודה זכה בציון לשבח.

הסטודנטית שיימא עוואודה יחד עם ראש החוג לקולנוע סאאיד אנדוני. (באדיבות פסטיבל הקולנוע הבינלאומי לסטודנטים בבית לחם, מכללת דאר אלכלמה)

הסטודנטית שיימא עוואודה יחד עם ראש החוג לקולנוע סאאיד אנדוני. (באדיבות פסטיבל הקולנוע הבינלאומי לסטודנטים בבית לחם, מכללת דאר אלכלמה)

"מספר הסטודנטיות במכללה זהה למספר הסטודנטים, וזה משקף את הכבוד שהרחוב הפלסטיני רוחש ליוצרים ואינטלקטואלים. העם הבין שהיוצרים הם אנשים מכובדים שמנסים לספר את סיפורם, את סבלם ואת מצוקותיהם", אומר ראש החוג לקולנוע במכללה, סאאיד אנדוני. "זה לא מקרי שפלסטין מצטיינת במספר יוצרות זהה למספר היוצרים, הנשים הפלסטיניות מאוד חזקות, הן פייטריות אמיתיות ויש להן מה לספר. אני מסתכל על הסטודנטיות הצעירות ורואה איך הן נלחמות במשפחות שלהן, בחברה, בסטראוטיפים ובמסורת, והן מצליחות. יש דור של צעירות שנותן תקווה לחברה ולתעשיית הקולנוע".

בפסטיבל הוקרנו 74 סרטי סטודנטים מבתי ספר לקולנוע ברחבי העולם: מצרפת, אנגליה, איטליה, פולין, הונגריה, אלג’יריה, מצרים, צפון אפריקה, לבנון, ירדן, סוריה, גרמניה, קנדה, סין, אפגניסטן, דנמרק ופורטוגל. וכמובן מפלסטין. לפסטיבל, אשר התקיים בין התאריכים 1-6 באפריל, הגיעו 11 סטודנטים מצרפת, פולין והונגריה. הסטודנטים הזרים התארחו בבתיהם של סטודנטים פלסטינים ממחנות הפליטים עאידה ואלדהישה, הקרובים לבית לחם.

למה צריך פסטיבל סטודנטים דווקא בבית לחם? אנדוני מסביר כי "חלק מהסרטים של הסטודנטים שלנו התקבלו לפסטיבלים בינלאומיים, אולם לא כל הסטודנטים הצליחו לנסוע להשתתף בהם. חלקם לא הצליחו לקבל אישור יציאה מהכובש הישראלי, חלקם בגלל בעיות כלכליות, וחלק מהבנות – המשפחות שלהן לא הרשו להן לנסוע לבדן לחו"ל. לכן היה צורך עז להקים פסטיבל לסטודנטים שלנו על מנת שיוכלו להתנסות ויבינו מה זה פסטיבלים בינלאומיים". בנוסף, הוא מזכיר, "אנחנו חיים במצור וכלא לא מצליחים לצאת לעולם – אז הבאנו את העולם אלינו".

הפתעת הפסטיבל היו הבמאיות הצעירות. מימין: דאניא עסאף, נור אבו ג'נייה, אלאא אלדאיה. (התמונות באדיבות המצולמות)

הפתעת הפסטיבל היו הבמאיות הצעירות. מימין: דאניא עסאף, נור אבו ג'נייה, אלאא אלדאיה. (התמונות באדיבות המצולמות)

בפרס הסרט הניסיוני הטוב ביותר זכה סרטה של אלאא אלדאיה, 21, סטודנטית לקולנוע תושבת העיר העתיקה בירושלים. "תמיד אהבתי צילום וציור. את המצלמה הראשונה שלי קניתי בגיל 14", היא מספרת. "הגעתי למכללה על מנת ללמוד צילום אולם גיליתי עולם ומלואו. הבנתי שאני גם רוצה לביים ולא רק לצלם, הבנתי שאני רוצה לשלב בין צילום לציור, והבימוי של סרטים ניסיוניים ענה על הצרכים שלי".

הסרט שלה, "היציאה", מספר את סיפורו של בית הקברות הפלסטיני בממילא בירושלים, מנקודת מבטו של אחד מרוחות הרפאים בבית הקברות אשר מחפש דרך לצאת מקברו ולחפש את שאר הרוחות בבית הקברות.

"עקבתי אחרי בית הקברות במשך שבע שנים", אומרת אלדאיה. "אהבתי לבקר שם, ראיתי איך לאט לאט בית הקברות הלך ונעלם, איך לאט לאט נשארו קברים בודדים. רציתי לעשות סרט דוקומנטרי אבל הרגשתי שלא אצליח לספר את הסיפור בדרך הזאת, אז בחרתי בז’אנר הניסיוני. המתים לא מצליחים להגן על עצמם, אז ראיתי שזה חובתי המוסרית להגן עליהם ועל הקיום שלהם". מבחינתה הסרט הוא אלגוריה למה שקורה במציאות. "הכובש לקח את האדמות והכניס אותנו לכלא דרך בניית הגדר והמחסומים, אפילו למתים לא נשאר קיום ומקום".

אלדאיה היא בחורה דתייה שעוטה כיסוי ראש. את סיפור חייה המרתקים תיעד לואי עואד, סטודנט מהמכללה, בסרט תיעודי בשם "בת המולדת". היא ידועה כבחורה לוחמת. לפחות פעמיים שברו חיילים את המצלמה שבה היא תיעדה הפגנות. לפני שלוש שנים, ביום ירושלים, לא חששה להידחף בין המתנחלים שהגיעו לעיר העתיקה, ביד אחת החזיקה דגל פלסטין וביד השנייה מצלמה. החיילים לא הסתפקו בשבירת המצלמה שלה ושברו גם כמה צלעות בגופה. בעקבות האירוע היא נעצרה, לאחר שהתעמתה עם חיילת, ובעקבות עסקת טיעון היא נאלצה לבצע עבודת שירות שנה שלמה בחדר אוכל בבית חולים שערי צדק כעונש. התמונות שלה נלחמת בחיילים ובמתנחלים כיכבו בכותרות הראשיות בכמה תחנות טלוויזיה ובעיתונות הפלסטינית.

קהל ממלא את אולמות הפסטיבל. (באדיבות פסטיבל הקולנוע הבינלאומי לסטודנטים בבית לחם, מכללת דאר אלכלמה)

קהל ממלא את אולמות הפסטיבל. (באדיבות פסטיבל הקולנוע הבינלאומי לסטודנטים בבית לחם, מכללת דאר אלכלמה)

סרט אחר שבלט בפסטיבל, "האופנים הוורודים", הוא סרטה של שאדא ואזוז בת ה-22 תושבת נצרת. הסרט העלילתי הקצר, בן שבע דקות, מבוסס על חייה האישיים של ואזוז ומגולל את סיפורה של ילדה בת שבע שחולמת לרכוב על אופניים, אולם המשפחה  אוסרת עליה מחשש שתאבד את הבתולין שלה, כי אופניים זה "רק לבנים". בעזרת בן דודה הילדה לומדת לרכוב על אופניים בלי ידיעת משפחתה, עד שיום אחד היא נופלת מהאופניים ופוצעת את עצמה. הפצע הופך לפצע רגשי עמוק כי בדיוק כמו שחששה המשפחה היא מאבדת את קרום הבתולין שלה.

ואזוז היא הסטודנטית הראשונה שהגיעה למכללה מגבולות 48', בעקבות הגירושין של הוריה, והמעבר של אביה לירושלים. "אין כמו ללמוד בשפת האם שלך", היא אומרת. "יצירה היא דבר רגשי ומאוד קשה לדבר על רגשות ולבטא בשפה אחרת". על בחירת הנושא לסרטה היא אומרת "הרגשתי שכבחורה, עלי לספר סיפורים שקרובים ללבי, סיפורים שרק נשים יכולות לספר. הסיפור מבוסס על סיפור חיי. אימא שלי לקחה אותי לרופא שנתן לי תעודה האומרת שאני לא בתולה כי נפלתי מאופניים. זה מאוד כואב שקושרים את הכבוד לקרום הבתולין, לכן היה לי חשוב לספר את הסיפור. זה לא מובן מאליו בחברה שנשים ירכבו על אופנים או ישחקו כדורגל, זה נחשב למשהו ששייך אך ורק לבנים, ואם אנחנו מעיזות ונכנסות לעולם הזה אנחנו משלמות מחיר. זה הדבר שרציתי לעורר".

סרט אחר שבלט בפסטיבל הוא "ביקור", סרטה התיעודי של נור אבו ג'נייה, בת 27, נשואה מזה שנה ובעלת סטודיו עצמאי לצילום. עלילת הסרט מתרחשת בתוך אוטובוס של הצלב האדום, שמסיע משפחות של אסירים פלסטינים לבתי הכלא הישראלים. הסרט מתחיל בארבע בבוקר באיסוף של המשפחות ומסתיים בסוף היום בחזרה שלהם לשטחים. רוב המבקרים הם נשים וילדים, ונור מראיינת חלק מהנשים. אחת האימהות מספרת איך לא זיהתה את הבן שלה כי לא ראתה אותו ארבעה חודשים. רק בבית המשפט הצליחה לראות אותו והוא השתנה מאוד, רזה ונראה חיוור ומוזנח. אישה אחרת בוכה כי היא גילתה שכשהיא היתה בדרך לבית הכלא  לבקר את הבן הבכור שלה, הצבא נכנס לביתם באלדהישה ועצר בן אחר.

מתוך "ביקור", סרטה התיעודי של נור אבו ג'נייה

מתוך "ביקור", סרטה התיעודי של נור אבו ג'נייה

"רציתי לעשות את הסרט על המשפחות של האסירים ולא על האסירים עצמם כי תמיד כולם דברו על הסבל של האסירים, אבל אף אחד לא התייחס לסבל של המשפחות, לתחושת הבדידות, לכאב, להצקות, לגעגועים, לקושי בקבלת אישור לבקר את יקיריהם", מסבירה אבו ג'נייה. "נתקלתי בילדים בני שבע שהולכים לבקר את האבא לבדם כי האימא לא קיבלה אישור. רציתי גם להתמקד בנשים ולא גברים כי אנחנו חברה פטריארכלית וקולות הנשים לא נשמעים בכלל".

כמו אלאא אלדאיה, גם אבו ג'נייה היא בחורה דתיה שעוטה כיסוי ראש, אולם אני מופתעת לגלות שיש לה גם נזם באף. האם לנשים דתיות מותר נזם באף?. "לא כתוב בשום מקום שאסור נזם, זה יותר עניין חברתי מעניין דתי", היא מסבירה. "ההורים שלי לא הסכימו שאני אשים נזם באף, לא משנה כמה התחננתי וכמה ביקשתי הם לא הסכימו כי מבחינתם זה אקט של מרד, עד שבסוף לפני בחינת הבגרות האחרונה שלי אמרתי לאימא שלי 'אם לא תרשי לי לעשות נזם אני לא ניגשת לבחינה', אימא שלי נכנעה ומאז יש לי נזם".

"זהות", סרטה הדוקומנטרי של דאניא עסאף בת ה-22 ותושבת עלאר, הספיק כבר להשתתף בכמה פסטיבלים בינלאומיים. בסרט היא מגוללת את הסיפור של משפחתה: אימא שלה, במקור מירושלים המזרחית, מחזיקה בתעודת זהות ישראלית ואילו אביה הוא תושב השטחים. על מנת שמשרד הפנים לא ישלול את תעודת הזהות של אימה של דאניא, האם נאלצה לגור בירושלים לבדה רחוק מבעלה וילדיה, כשהיא מבקרת אצלם רק בסופי שבוע. בסרט דאניא לא מציגה את רק עניין הזהות הפיזית אלא את הזהות הנפשית של אישה צעירה, יפה ונשואה אשר נאלצת לגור לבדה תחת עיניהם ושליטתם של הגברים במשפחתה ושל חברה שלא עושה לה הנחות.

גם עסאף הולכת עם כיסוי ראש ונזם, אבל היא לא מגדירה את עצמה כדתייה וגם לא כפמיניסטית. "שמתי כיסוי ראש כשמלאו לי 13. אבא שלי דתי אבל אני לא, אני אוהבת בגדים, איפור, אופנה. מאוד קשה לי להסיר את כיסוי הראש אבל התחלתי לקשור אותו לאחור וללכת עם כיסויים צבעוניים ומודרניים", היא מספרת. "אני רוצה ללכת בלי כיסוי ראש, זה יקרה לא בבת אחת כי אבא שלי לא יסכים, אבל מתישהו אני אעשה זאת. יש במכללה מקום לכולן, לא שופטים אותנו אם אנחנו דתיות או חילוניות".

הסטודנטים בחוג לקולנוע - הרימו ביחד עם המרצים שלהם את הפסטיבל במו ידיהם. (באדיבות פסטיבל הקולנוע הבינלאומי לסטודנטים בבית לחם, מכללת דאר אלכלמה)

הסטודנטים בחוג לקולנוע – הרימו ביחד עם המרצים שלהם את הפסטיבל במו ידיהם. (באדיבות פסטיבל הקולנוע הבינלאומי לסטודנטים בבית לחם, מכללת דאר אלכלמה)

באוניברסיטאות בפלסטין אין חוגים לקולנוע, פרט לחוגים לתקשורת בהם מלמדים גם קולנוע תיעודי, באוניברסיטת ביר זית באבו דיס ובמכללת אלקודס. מכללת דאר אלכלמה לאומנויות הוקמה לפני עשר שנים ביוזמתו של ד"ר מתרי אלראהב, בעזרת תרומות נדיבות של נוצרים מחו"ל. זה לקח זמן, אבל החזון של ד"ר אלראהב הצליח מעל המשוער וכיום מלמדים במכללה קולנוע, תיאטרון, עיצוב תכשיטים, בישול, אומנות ומוסיקה. במכללה לומדים סטודנטים וסטודנטיות מכל הקשת הפוליטית והחברתית, דתיים וחילונים. ישנם סטודנטים מהערים הגדולות כמו שכם, רמאללה וג’נין, וישנם סטודנטים מהכפרים וממחנות הפליטים ברחבי הגדה. בשנים האחרונות ניכרת גם עליה במספר הסטודנטים מ-48', לצד אסירים לשעבר, ומבוגרים שעשו קרירה והחליטו באמצע החיים לעשות הסבה מקצועית. החוג לקולנוע נחשב לחוג החזק במכללה, שלפני חמש שנים קיבלה אישור להעניק לבוגריה תואר BA.

בפסטיבל הוקרנו סרטים בבוקר ובערב. להקרנות של הבוקר הגיעו אך ורק סטודנטים, בהקרנות הערב האולמות היו מפוצצים במשפחות הסטודנטים ובחובבי קולנוע תושבי העיר בית לחם והסביבה.

"עשינו פסטיבל בלי כסף, הצלחנו לגייס אך ורק 17 אלף דולר מקרן הקולנוע אפאק בלבנון, ועם הכסף הזה הצלחנו להרים את הפסטיבל הראשון", אומר אנדוני בגאווה. "פנינו לשגרירויות צרפת, פולין והונגריה, ביקשנו שיממנו את הטיסות לסטודנטים שלהם, והן נענו לבקשה שלנו". בגלל שלא היה תקציב לבתי מלון, הוא חולק, חשבו על פתרון יצירתי והחליטו שהסטודנטים המקומיים יארחו אותם בבתיהם. "בצורה הזאת הסטודנטים הזרים יכירו את השטחים וחיי היום יום הפלסטינים יותר ויבנו קשרים עם סטודנטים שלנו, מה שיכול להבטיח שיתופי פעולה בעתיד", הוא מסביר. "אנחנו, המרצים והסטודנטים, הרמנו את הפסטיבל לבדנו. בחודש האחרון היינו חוזרים לבתים שלנו באמצע הלילה. הסטודנטים התגייסו כמו חיילים, הרגישו שהפסטיבל הזה בשבילם ולמענם. שזה שלהם. הצלחנו בלי כסף, אבל עם חזון ואמונה ואהבת קולנוע אמיתית".

הלוגו שנבחר לפסטיבל הוא הרוגטקה, סמל האינתיפאדה הראשונה. את האבן בלוגו, החליפו אנשי דאר אלכלמה בסרט קולנוע. הקולנוע כאקט של מאבק. סאאיד אנדוני, ראש החוג לקולנוע, מבטיח לא לעצור בפסטיבל אחד. החזון שלו הוא שהפסטיבל יהפוך להכי גדול וחשוב במזרח התיכון.

המשך יבוא…

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf