זה לא יעזור לסגור את אלנבי 40
אלנבי 40 הוא לא היוצא מהכלל. גברים בכל הארץ, מכל השכבות, מתייחסים כך לנשים כל יום. רק חינוך מגדרי מגיל צעיר יבטיח שמחר בבוקר לא ייפתח אלנבי 40 הבא
כותבת אורחת: שירה ריכטר
מספר ימים לפני חשיפת האונס הקבוצתי באלנבי 40 (מבחינתי זהו אונס בריבוע), הלכתי לראות סרט בקולנוע "לב" האהוב עלי – במלון מנדרין הממוקם מעל חוף הצוק בתל אביב. שבע וחצי בערב, סוף הקיץ, כבר חושך, ודרך השמשה הקדמית של המכונית אני רואה זוגות זוגות של פנסי מכוניות חגים בסיבובים. עשרות מכוניות. באות הולכות באות הולכות, וכשיצאתי מהסרט חגו שם עוד יותר מכוניות.
בטווח זמן של קצת יותר משעתיים עברו שם כמה מאות ואולי אלפי מכוניות, והערב עוד צעיר. פה ושם נצפתה דמות מוארת הולכת ונעלמת, ואחת אפילו הופיעה לפתע ממש לידי, נעמדת בכניסה לחניון הזיינים הרעבים, אישה שיודעת מה שאני לא יודעת – את האמת על העולם שלנו. אני לא אתאר אותה כי אני לא רוצה ליפול למלכודת "איך ניראית זונה". היא נראתה כמו כל אחת.
זה לא "האזור של זונות", תיקנתי את עצמי, תלמידה ממושמעת של הרצאת הטד הידועה של ג'קסון כץ, המדגים לנו כיצד השפה מעוותת את המציאות. (אל תגידו "אישה מוכה", תגידו "גבר מכה"). זה האזור שבו גברים, גברים, צעירים ומבוגרים, גבוהים ונמוכים, גברים הנוהגים משאיות, ג'יפים חדשים ונקיים, או רכבים בני מספר עשורים מסתובבים כדי ש"יצורה" אחרת שאין להם מושג וגם לא מעניין אותם מה שמה, מה היא מרגישה, או מי הם בני משפחתה תיגע ב-, תמצוץ- את או תשב-על איבר המין הרעב שלהם. כמה רעב גופני יש שם, וכמה חוסר אהבה יש שם, וכמה אומללות יש שם, מכל כיוון אפשרי, חשבתי.
> צפו: הפגנה מול אלנבי 40 בדרישה לסגור את המועדון
הפגנה לסגירת אלנבי 40 (אבי בלכרמן)
וזה פתוח לעיני כל. כל הבא/ה לרצועת החוף, למלון, לסרט, או למסעדות בסביבה, יכול/ה לעמוד שם ולצפות במחזה. לעמוד שם ולספור. לעמוד שם ולהריע. והיי, זה בהסכמה. הן אפילו מרוויחות על זה כסף!
נתעלם לרגע מהעובדה שכולן מסוממות, כדי לא להרגיש את הזוועה שהן נאלצות לחיות. אם ניקח בחשבון שאין דבר כזה "הסכמה" אם את מסוממת, אז כמעט כל אקט שנעשה בחניון הזה הוא אונס.
במהלך החג יצא לי להיות שם עוד מספר פעמים, וכל פעם החניון היה מלא פנסי מכוניות מחפשות, ועוד יותר מלא ועוד יותר מלא. במשך החג האחרון כל המדינה עברה ועוברת שמה. כ ל הפאקינג מ ד י נ ה.
מה נהיה עם הגברים שלנו שזו הנורמה שלהם? חשבתי לעצמי. ומה נהיה איתנו הנשים? שאין לנו מושג שזו הנורמה של רוב הגברים כאן? אבות שלנו אחים שלנו בנים שלנו קולגות שלנו חברים שלנו.
כאמא לילדים במערכת החינוך הממלכתית, וכאקטיביסטית להכנסת לימודי מגדר למערכת החינוך, אשר כתבה את חזון לימודי מגדר במערכת החינוך והקימה דף פייסבוק בנושא, ישבתי בכמעט 20 ישיבות הורים ופגשתי יותר מ-16 מחנכות, ומועצת נשים של עיר שלמה – וכולן כולן פה אחד אומרות פעם אחר פעם "אין צורך בלימודי מגדר במערכת החינוך".
וכולן כולן פה אחד אומרות – "מה שקרה באלנבי 40 הוא מזעזע".
אז כל מה שיש לי לומר למזדעזעות/ים הוא- זוהי הנורמה. אכפת לכן/ם מעצמכן/ם, משפחותיכן/ם, ומהדור הבא? תחשבו על מניעה. כיבוי שריפות זה חשוב. אבל עוד יותר חשוב למנוע אותן. לסגור את אלנבי 40 זה הישג (אם אכן הוא נסגר. לפעמים המקום נסגר עד יעבור זעם, ואז נפתח כמו כלום) – ולעוסקות במלאכה, העובדות ימים כלילות בלא תמיכה, משאבים או תהילה, מגיע צל"ש על התושיה לתעל את הזעם הציבורי המיידי למעשה.
לעומת זאת, הכנסת לימודי מגדר ומודעות מגדרית אנושית גופנית מינית לכל גן ולכל בית ספר ולכל מסגרת לא יביאו כותרות, אבל כן ישפיעו על העתיד של כולנו. כי לפני המוח והגאונות והמצוינות אנחנו קודם כל הגוף שלנו.
הדבר הראשון שעושות אימהות יונקים בטבע הוא ללמד את הגורים איפה יש אוכל, איך משיגים אותו, ומה ההבדל בין אוכל לרעל. גם הגוף המיני זקוק לאוכל נכון. ואם לא מלמדות/ים את זה בשום מקום – אל תחשבו שסגירת אלנבי 40 תפתור את הבעיה. למחרת ייפתח אלנבי 50 ולאחר שנתיים אלנבי 70 ואולי כדאי שנעבור לרח' הרצל, שכידוע מת ממחלת מין, כי כמו רובנו, הוא לא למד לימודי מודעות מגדרית.
שירה ריכטר היא אמנית רב תחומית, מרצה חזותית, אוצרת, ופעילה פמיניסטית.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
