מחשבות על בית: מתחת לפני האדמה מבעבעת מהפכת בחירות

כותבת ומאיירת אורחת: מירי שפירו

טל-אור וגליאטו לא מתעוררות. כבר חצי שנה שהוא שם, שוכב לידן כל הזמן עם כף היד מתוחה, מחוברת למצח ופניו חתומות. הוא לא עונה להן, לא מדבר איתן, לא מדבר בכלל, והן מחכות לו שיתעורר. מסביב כבר לא מדברים על השכול. יש אותן וביניהן עוד שלושה ילדים שאיבדו אותו, שיזכרו אותו כל החיים.

לטל-אור אין זיכרונות, לא תחושה, לא מילים, לא ריח. היא נולדה לתוך מלחמות אין סוף, רק בת שישה חודשים ועשרות שנים של מאבק לפניה; ילדות אתיופית, יתמות ישראלית, סמליות מלחמתית, לוחמנות גזענית. אמא לא תעזוב ולא תתקומם, לא תגמל מהריח החריף הזה שמזכיר לה את הגוף של אבא. את הרגעים האחרונים שלו היא לא מסוגלת לדמיין בתמונות אבל הריח לא דועך, הריח של העור שלו בקיץ כשהוא מעורבב בריח החריף של הדם, מונח לו ליד הנחיריים ולא מתייבש והוא כבר לא יכול להריח כלום. כשטל-אור תגדל, כל שנה בקיץ היא תזכר איך עשרה ימים לפני היומולדת שלה הלב של אמא היה נרדם ושוקע במלחמה שיכולה הייתה להיות המלחמה האחרונה שלה.

> גחליליות במקום פצצות תאורה, פרפרים במקום פצצות מרגמה

אבל כל זה קרה מזמן, במקום אחר שהזמן קפא בו, שלא יכול להיות בו אחרת. כאן יש תנועה, סיכוי לשינוי. המלחמה נגמרה ואת הילדים שלי מחשבות כאלה לא יעסיקו, זמן עבר והם שכחו כמעט לגמרי. רק לעתים רחוקות הגדולה עוד זורקת: ״אמא בואי מהר יש אזעקה״, ומצחקקת בערמומיות כיודעת שאמרה מילה אסורה, מילה שזכרה שהקפיצה אותי.

בקרוב החיים עומדים להשתנות. יש ריח של אביב, ממש עוד רגע ואדמונית החורש תשוב לפרוח. בחירות באופק ובשבוע האחרון מתעוררת תחושה עמומה של מהפכה שמבעבעת מתחת לפני האדמה. עד סוף האביב נארוז את הדירה שלנו ונעזוב את העיר המתישה הזו ואז הכל יהיה יותר טוב: קירות חדשים, אויר אחר, נוף רענן ואופק פתוח.

בית! אני מכירה פה הכל, כל בורג רופף, כל כתם עובש בקיר, כל רסיס של צבע מקולף. לא מפריע לי הבלאי או הרעש, פשוט כבר זמן מה שאני מרגישה שקשה יותר משצריך להיות. זה לא העניין הפיזי, אלא התחושה של היעדר תועלת והתקווה שבמקום אחר השגרה תהפוך פשוטה יותר. זו תהיה הפעם הראשונה מאז נולדו ילדיי שאעתיק את מקום מגוריי. כשהייתי בת 10, בזמן מלחמת המפרץ, הוריי עברו דירה. אני זוכרת את ההתרגשות והציפייה למקום חדש, לחדר שלם כולו לעצמי. סבא שלי, שעבד בסבלות כל החיים שלו, בא עם שני חברים ועגלה רתומה לסוס ואסף את הבית על כל תכולתו למקבץ חבילות. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את הבית שלי כאסופה של חפצים, והמחשבה המנחמת ביותר שחלפה לי בראש הייתה שלפחות כך, אם תיפול על הבית פצצה של סדאם, הדברים שלי לא ייפגעו.

גם המקום החדש שנגור בו יהיה רחוק ומנותק מספיק בכדי להתפלש בו באשליה של ביטחון, כי זאת התחושה שאני רוצה להעביר לילדים שלי, שהם בטוחים וששום דבר רע לא יכול לקרות להם. אבל גם שם כשאעמוד במרפסת, אם אעצום לרגע את העיניים אוכל לדמיין אותם בונים מגדל מהריסות של בית במקום מקוביות עץ, בלב עיי חורבות, בין מיליוני שברים של חיים שלמים של אנשים. ושוב אני אזכיר לעצמי איך רק במקרה זה ככה שהילדים שלי פה והילדים ההם שם.

> העיקר שתמיד תהיה לנו חומה להסתתר מאחוריה

ילדים כמו שאדי סבאח שלא נירדם. שהחורף הקפיא לו את האצבעות בכפות הרגליים. שגר בחוץ עכשיו, כלומר בפנים אבל מאז אוגוסט גם הפנים הפך לחוץ. הוא שוכב על מזרן מאובק, מכוסה בשאריות בד שאסף ואמא חיברה ליריעה אחת גדולה מספיק בכדי לכסות את הגוף. הוא מנסה לחכך את כפות הרגליים זו בזו כדי שהמחטים של הקור ידעכו אך כל תזוזה מושכת את השמיכה מטה וחושפת חלק אחר של הגוף לקור. בלילות האחרונים החורף שכך והכאב דעך אבל שאדי עדיין לא מצליח לישון, כל הגוף שלו מלא עקיצות ואמא לא מפסיקה לבכות.

הוא רק בן שש אבל אחרי שלוש מלחמות, כבר בוגר מספיק לדעת לא לשאול מתי אבא יחזור ומתי יבואו לתקן להם את הבית. עכשיו הבית הוא הגוף של אמא, הקול המוכר, אבל גם לאמא נפלו כל הקירות. קיר הוא משהו שפעם אפשר היה להישען עליו, עכשיו אין על מה להשען. כשיגדל, כל שנה בחורף ייזכר איך אמא הייתה מתכופפת לתוך גיגית של מים קפואים ומשפשפת בידיים שלה את הבדים, להוריד מהם את הפירורים של הקירות, והעור של הידיים שלה כבר היה יבש ומפוצץ מהקור, ועם כל פעולה החתכים היו נפתחים ומדממים, אבל לאמא לא היה אכפת. היא רק רצתה שהדם לא יטפטף על הכביסה, שלא ישאיר כתם.

אני מרפרפת על תמונות ילדות בזיכרון שלי; שאדי על רקע הריסות ביתו, טל-אור בזרועות אמה האבלות ואני עם כתף חמושה בקופסא מקושטת של מסיכת אב״כ, שאת הריח שלה עד היום אני לא מצליחה לפוגג מנחיריי. אני עוצרת על תמונה של הילדים שלי אוכלים גלידה קרוב לבית, באחת מהפסקות האש של הקיץ האחרון, וקולה של הגננת של הבת שלי מהדהד בי, איך נזפה בנו שאנחנו מספקים לה יותר מדי אינפורמציה, ״תנצרו כל רגע״ אמרה, ״זאת הילדות שלה, היא חד פעמית ולא תשוב לעולם״.

מירי שפירו היא מעצבת גרפית, כותבת ויוצרת.

> הבחירות בישראל בתקשורת הפלסטינית: מהגרזנים של ליברמן עד המשותפת