43 שנים למלחמת יום כיפור: חטאנו בזחיחות אז, כמו שחוטאים היום
ידענו שהחיילים המצרים האומללים לא יוכלו לחצות את התעלה. ידענו שהעולם כולו מפחד מהאיש בעל העין האחת ומאשת הברזל שלנו. הכל ידענו, ואז זה קרה
כותב אורח: יורם הורוביץ
ביום שבו הגעתי לבסיס בסיני נהרג חייל בהפגזה מצרית, כיוון שלא מיהר כמו כולנו לקפוץ לשוחות ולבונקרים. זו הייתה מלחמת ההתשה. בדרך כלל התרגלנו אליה, ואפילו אמרנו לעצמנו שלמצרים יש שעות קבועות להפגזות, לפי דוקטרינה רוסית קבועה שלא משתנה. הערבים לא יכולים להפתיע אותנו. גם סאדאת לא הפתיע אותנו כשהחליף את נאצר ואמר שבשנה הבאה תהיה מלחמה. וגם בשנה שלאחר מכן אמר סאדאת אותו הדבר. זה אותו סאדאת שנראה כמחליפו המגוחך והעלוב של נאצר הכריזמטי.
למה כבר יכולתי לצפות מחיילים ערבים? בין שנת 1956 לשנת 1967 היינו מתלוצצים בין החבר'ה בכיתה על צילומי הנעליים הרבות שנשארו בחול המדברי כשהחיילים המצרים ברחו מפני צבא ההגנה לישראל. וגם ידענו לומר בביטחון של נערים בני עשרה כי חייל ישראלי שווה עשרה חיילים ערבים. מתקופת ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים אני זוכר בעיקר את תחושת הביטחון העילאית כשמשה דיין התמנה לשר ביטחון. זהו, הכל בסדר, הערבים מפחדים מהאיש בעל העין האחת.
> יש אנשים שהיו מתים לגור בעמונה עכשיו
טנקים בחולות סיני, מלחמת יום כיפור (רון אילן, אוסף התצלומים הלאומי)
בין השנים 1970-1972 התרוצץ שליח האו"ם החרוץ והצנוע, גונאר יארינג, שניסה כל דרך אפשרית וכל רעיון יצירתי אפשרי לגשר בין התביעות המצריות להחזרת סיני לבין החשיבה הישראלית שסיני היא שלנו, חשיבה ששורשיה מיד אחרי מלחמת סיני וכיבוש חלקים נרחבים מהמדבר, כשהכריז בן גוריון על "מלכות ישראל השלישית". בתחושת אדנות בלתי נשלטת שכזאת הפרה מדינת ישראל את החוק הבינלאומי, ושאבה מילוני חביות של נפט מהבארות המצריות בחצי האי. לאחר מכן התפתלה וזחלה וביקשה מסאדאת להכניס להסכם השלום סעיף בו הוא מוותר על תביעות כספיות עתידיות.
כחייל היה ברור לי ולחברי שאת תעלת סואץ שום צבא מצרי לא יוכל לצלוח. כשהסתיימה מלחמת ההתשה עקב הפצצות עומק של חיל האוויר ( כולל הפצצת בית ספר ליד קהיר והרג תלמידים) הגיעו בנות החיל שלנו לבקר בקו התעלה והפיצו את הסיפורים כי החיילים המצרים מהצד השני של התעלה מאוננים למראיהן. היה ברור לכולנו שאם ינסו לצלוח את התעלה הם מיד יעלו באש שתכסה את מימי התעלה. אל מבצרי האבן האדירים, המעוזים שלנו, בוודאי שלא יוכלו להגיע.
עשינו על האש בין הדקלים של בסיסי בלוזה, סיפרנו בקנאה על המח"טים שאינם ישנים כמונו באוהלים עם זבובים בלתי נגמרים אלא יש להם קרונות פרטיים ובהם הם מארחים את בנות הלשכה, והקשבנו באדישות של יום חול לאמירתו של דיין: עדיף שארם אל שייך ללא שלום מאשר שלום ללא שארם אל שייך.
כי מי יכול עלינו, על צה"ל שבראשו עומדים אנשים שקולים, שלא מתלהמים ולא מאיימים איומי סרק, שמדברים לאט ועושים הרבה. ומעל כולם עמד האיש בעל העין האחת שהערבים מזיעים כשהוא רק מגיע, ומעליו כמובן נמצאת אשת הברזל שאפילו נשיא ארה"ב רועד מפחד כשהוא שומע את צעדיה המתקרבים במסדרונות הבית הלבן.
והשאר… הוא בכלל לא היסטוריה. היום לפני 43 שנים, במלחמה ההיא, התחילה התפיסה הזחוחה שלנו להתפרק, אבל לא עד הסוף. אנחנו חיים בתוך הווה מתמשך שכולל בתוכו את בית המקדש השני ובית המקדש השלישי, בו את מה ששייך לערבים ניתן לקחת בלי בושה, ומרבית הישראלים לא פגשו מעולם מהנדס או איש מחשבים ערבי, לכל היותר רוקח או מלצר שחייבים להישאר מנומסים כשאנחנו מרימים עליהם את הקול, ובערב הם חוזרים, כמובן, "לכפר". אפילו ילדי ישובי עוטף עזה לא יודעים שברצועת עזה יש ילדים שמשחקים כמוהם, עושים שיעורי בית כמוהם ואומרים: "רק עוד רגע אמא", כשהיא קוראת להם באמצע המשחק: "כבר מאוחר, צריך להתקלח ולישון".
יורם הורוביץ הוא בעל תואר שני בהיסטוריה של עם ישראל
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
