newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ישראלים, האם נותרו עוד קווים אדומים שלא תסכימו לחצות?

המציאות הישראלית גולשת במהירות במורד החלקלק לעבר התהום, והציבור הישראלי למד לבלוע כל רוע, להסתגל ולהמשיך בשגרת חייו. אני בחרתי בדרך אחרת. מכתב פתוח מגולה מרצון בברלין

מאת:

כותב אורח: אבי ברג

ישראלים החיים בישראל, שלום רב,

היה לי פעם בן-זוג שהחזיק חשבון בנק בחו"ל וקרא לו "קרן שרון". כוונתו היתה שאם וכאשר אריאל שרון יכהן כראש ממשלה, הוא יוכל להשתמש בכספים על מנת להגר למקום אחר. מאז שרון כיהן כראש ממשלה, עשה את הדברים הנוראים הידועים, נכנס לנבצרות ומת. בן הזוג ואני כבר לא ביחד. הוא עדיין חי בישראל. אני לא. בשנת 2000, בגיל ארבעים, החלטתי לעזוב את ישראל. מסיבות פוליטיות. נדרשו לי עוד 11 שנים על מנת לממש את החלטתי, אך בסופו של דבר היגרתי לברלין, שם אני חי מאז.

הקש ששבר את גבי היה ההתקרנפות הנרחבת שפשתה בחברה היהודית בישראל כאש בשדה קוצים בעקבות השקר של אהוד ברק בדבר ה"אין פרטנר" בצד הפלסטיני. אולם החלטתי היתה גם תוצר של תהליך ההתפכחות הארוך שעברתי לאורך שנים מן האינדוקטרינציה הציונות לה הייתי נתון, שבשיאו הגעתי להכרה שאינני יכול או רוצה עוד לקחת חלק בבכחנליית השנאה, הגזענות והאלימות שרק הולכת וגוברת עם הזמן בישראל. ההגירה לא היתה ועדיין איננה קלה.

אוסיף הבהרה שחשיבותה מסתברת לי שוב ושוב – איני פוסל איכות חיים ונוחות ואיני מקדש התקרבנות וסבל; אולם נוחות כלכלית לא היוותה שיקול בהחלטתי להגר ממולדתי.

במשך שנים נטלתי חלק במאבק על דמותה ודרכה של ישראל, אך עם הזמן נוכחתי לדעת שהנחשול גדול ממני. שבעצם אין לי עם מי להילחם. בדרכי, אני ממשיך במאבק גם ממקום גלותי מרצון.

> תתפלאו, אבל פסילתה של התנועה האסלאמית היא מתנה לציבור הפלסטיני

נטורי קרתא במצעד יום ירושלים בברלין (צילום: Denis Barthel ויקיפדיה CC BY-SA 4.0)

הייאוש נעשה יותר נוח? נטורי קרתא במצעד יום ירושלים בברלין (צילום: Denis Barthel ויקיפדיה CC BY-SA 4.0)

איך אתם שורדים, בעצם?

איני סבור שבעייתה העיקרית של ישראל נעוץ במשטר שלה. היה טוב לו כך היה. אולם הבעיה שורשית הרבה יותר ועמוקה. המשטר הישראלי הוא בבואה לרקב ולרימה שפשו בכל אגף בחברה הישראלית. כשם שחולייה של הציונות אינם אקראיים, אלא מהותיים, כך גם חולייה של החברה בישראל. אין זה פלא שאין באופק כל גוף או דמות פוליטיים שנראים כמי שמסוגלים להוציא את העגלה הישראלית מן הבוץ. אין כל פלא בכך שהתפיסה, ששינוי חיובי כלשהו בישראל יבוא רק כתוצאה מלחץ מבחוץ קנתה לה נחלה בקרב רבים בישראל.

פועלי הפוליטי המתקשר לישראל מתמקד, לפיכך, בניסיון לשנות את עמדתה של גרמניה ושל הגרמנים כלפי ישראל. לעבור מהתמקדות בתחושות אשם ביחס לשואה וביחס לישראל, לרגש אחריות; ולשבור את הטאבו שיש להם ביחס לישראל ולביקורת על פשעיה ועל התנהלותה הגזענית והתוקפנית. אני מבין את מקורו של הטאבו הזה ואפילו מכבד אותו, אך איני מסכים עמו ובצורך להמשיך לקיימו.

להבנתי, בשנים שעברו מאז קיבלתי את ההחלטה לעזוב, המצב בישראל ובשטחים רק הולך ומדרדר, במובנים רבים. אתם שם בישראל, הממשיכים לבלוע עוד ועוד רוע. איך אתם חיים עם המצב הזה? איך אתם שורדים, בעצם? איזה עתיד אתם צופים לכם ולילדיכם?

האם הדחקה היא המנגנון שמאפשר את הישרדותכם בתוך התופת? הרצון להיאחז ב"שגרת הרגיעה" ולהאמין שהיא בכלל אפשרית, "שאולי הפעם היא גם תאריך ימים"?

האם יש לכם קו -אדום כלשהו, שמעבר לו לא תסכימו עוד לשאת באחריות (גם אם היא בלתי ישירה) לפניה המכוערים כל כך וההולכים ומתכערים של ישראל? מה תעשו כשקו זה ייחצה?

לדעתי, יש חשיבות גדולה להצבתו מראש של קו אדום קונקרטי. כזה שלא יהיה מקום לספק כלשהו אם וכאשר ייחצה. הכרח זה נובע מן הנטייה האנושית כל כך – ההסתגלות. האם לפני 20 שנה העליתם בדעתכם שבישראל יקרו הדברים האיומים שקורים בה כיום כמעט מדי יום ביומו? בתחום חפש הביטוי, וההגנה על זכויות אדם בכלל? האם חלמת בסיוטיכם הנוראים ביותר על מעשי הרוע והתוקפנות? בדומה להורה שבשל קרבתו האינטימית והיומיומית לילדיו לא מסוגל לעתים לראות את השינויים האיטיים אך המתמשכים שעוברים עליהם, כך גם רוב הישראלים – גם המצפוניים שבהם – אינם מסוגלים לראות את אבני הדרך במהלך הגלישה המתמשכת של ישראל במורד החלקלק אל עבר התהום. למרות שהגלישה הזו תופסת תאוצה בשנים האחרונות וכבר מזמן לא ניתן להגדירה כאיטית.

> "פלסטיני ניסה לחטוף נשק מחייל ונורה למוות". האמנם?

בנצי גופשטיין, ברוך מרזל ואיתמר בן גביר בהפגנת הנגד של להב"ה באשקלון (קרן מנור / אקטיבסטילס)

האם בסיוטים הגרועים ביותר שלכם דמיינתם שככה יהיה? בנצי גופשטיין, ברוך מרזל ואיתמר בן גביר בהפגנת ימין, אוגוסט 2015 (קרן מנור / אקטיבסטילס)

אין שיבה באופק

הדיסוננס העמוק שבתוכו מצויים אותם אנשים מצפוניים מגביל, להבנתי, את יכולתם להסיק את המסקנות הנדרשות מה"מצב", מהכיוון שלקראתו הוא משתנה, ובעיקר מן המהירות המטורפת שבה מתרחשת ההידרדרות.

אדגיש: איני מתיימר לטעון שהצעד בו נקטתי הוא היחיד האפשרי, או הראוי. אני גם מכיר בכך שאינו ישים עבור "כולם". אבל אני באמת מעוניין להבין, מהי האלטרנטיבה? ברור לי שהמשך קיומה של שגרת חיים "נורמליים" בישראל הוא הרסני והרה אסון. אכבד פתרונות אחרים, שיהוו אלטרנטיבה לצעד הקיצוני בו נקטתי. אך קשה לי לכבד המשך צעידה בנתיב של תסכול, כאב וסבל (כנים וקשים כשלעצמם) בשל המצב, אשר אינם מביאים לפעולה. וככל שהמצב מחמיר, כך מתבקש שהפעולה אף היא תהיה חריפה וקיצונית יותר.

ובישראל כמו בישראל. חוץ מהאירוע החריג מאוד של ה"מחאה החברתית" –  מתי התרחשה בישראל פעולת מחאה אזרחית מקיפה, קשה ואפקטיבית כנגד הכיבוש? כנגד הפן הדורסני, הגזעני והמפלה של הציונות? וגם המחאה החברתית – גורלה המר הרי ידוע וברור לכל. זרעי כישלונה החרוץ היו הרי נטועים עמוק בסירוב מנהיגיה ומשתתפיה לכרוך את בעיותיה הכלכליות/חברתיות של ישראל בשלטונה המתמשך על עם זר.

איני טוען שישראל היא המדינה הרעה בעולם. וגם לא שברלין היא הטובה שבערים. היא ודאי אינה נטולת בעיות. בחרתי בברלין, בין היתר, מעמדה של אופטימיות. במקום בו היה כל כך הרבה רוע ורשע לפני כמה עשורים יש כיום שלל היבטים חיוביים (רב-גוניות תרבותית, עמדה חיובית בסוגיית המהגרים וחשבון נפש רחב ורציני עם עוולות העבר).

בחרתי במפורש בברלין ולא בגרמניה. איני היחיד שעושה את ההבחנה הזו. שותפים לה לא רק הרבה מן הזרים שחיים בה, אלא גם מרבית חבריי ומכריי הגרמנים, שרובם היגרו לברלין ממקומות אחרים בגרמניה.

אני מודע למורכבות ההחלטה להגר לכאן. אני אולי נאיבי, אולם איני עיוור לפגמים שקיימים במקום בו אני חיי. יש לי ביקורת גם בהתייחס אליהם ואני לוקח חלק בפעילות המנסה לקדם את מיגורם; אם כי לא בהכרח באותו היקף או באותו להט ומסירות כמו אלו בהם אני משקיע בפעילותי ביחס לישראל ולציונות.

לא פעם שאלו אותי אנשים, מה צריך לקרות כדי שאשוב לישראל או שאעזוב את ברלין. תשובתי להם, שאם לא ישתנה אצלי משהו קיצוני באופן אישי, אעזוב את ברלין רק אם יקרה בה הבלתי יאומן ו/או אם יכריחו אותי לעשות זאת. אני מקווה שאוכל לחיות בה את שארית ימי. אשר לאפשרות שיבה לישראל – יתכן שלו היה קורה בה משהו רדיקלי, משהו בקנה מידה של נס, הייתי אולי שוקל זאת. אבל מכיוון שאני איש חילוני, איני מאמין בניסים ואף איני מאמין בהיתכנות של שינוי חיובי שכזה. לא בטווח של 30-35 השנים הבאות, שהוא הטווח הרלבנטי עבורי. על כן, גם אם מסיבה כלשהי אאלץ לעזוב את ברלין, ישראל לא תהווה יעד חלופי עבורי.

גלות מרצון

כמעט תמיד, כשאני מפנה את השאלות שהעליתי כאן בפני חבריי או מכריי בישראל, אני מוקע על היותן מתנשאות ונטען כנגדי שאני נוקט נימה של הטפה. יש בקרבם אף המגדירים את המעשה שלי כהימלטות. אני, לעומת זאת, מגדיר את עזיבתי כהגירה וכגלות מרצון. למונח הימלטות יש קונוטציות שאינן משקפות כלל וכלל את טעמיי שלי לעזיבה. אולם, תגובות אלו ודאי מבליטות את תחושת המצור והגטו שהיא מנת חלקם של החיים בישראל, את התחושה שישראל והציונות הן ספינה המצויה בתהליך שקיעה במצולות, ואולי אף את השאיפות הכמוסות של הטוענים, לעזוב בעצמם.

התייחסתי בתחילת הדברים לסוגיית האשמה-אחריות של הגרמנים ביחסם לישראל. אני סבור שגם אתם בישראל צריכים לעבור מהלך דומה ביחסכם לכיבוש ולהשלכותיו העמוקות והנרחבות.

מרבים לשוב כיום לדברים שונים שאמר פרופ' ישעיהו ליבוביץ' בשנים הראשונות שלאחר הכיבוש ב-1967. זכורה לי אמירתו (או לפחות זו שיוחסה לו), שהכיבוש יסתיים אם וכאשר 500 חיילים/קצינים ישראלים יסרבו לשרת בשטחים. האם אינכם סבורים, שלו רבים וטובים יותר היו מבטאים את סלידתם ואת ביקורתם כלפי המתרחש בישראל ואת הכרתם בחוסר התוחלת שבהמשך מאבקם מבפנים, ובכך שהמשטר הישראלי לא ישתנה אלא כתוצאה מלחץ שיבוא מחוץ לישראל באמצעות עזיבת ישראל, היה סיכוי שהעזיבה תייצר מאסה קריטית שתקדם שינוי באופן אפקטיבי?

שמא ההתעלמות מהיות הפלסטינים בני אדם, ומחוסר היכולת או הרצון שלכם לנסות לשים עצמכם במקומם, הם שמאפשרים לכם להמשיך את חייכם לצד הזוועה?

או גרוע אף מכך, אולי פשוט, בסיכומו של דבר לא רע לכם כל כך?

בברכה, בציפייה ובתקווה לעתיד טוב יותר,

אבי ברג, לשעבר פעיל זכויות אדם בישראל. כיום גולה מרצון בברלין.

> שיעור בלוגיקה על התופעה שנקראת "המחנה הציוני"

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf