מזרחית בשמאל: להגדיר את הבית מחדש

כותבת אורחת: נטע עמר-שיף

עד לבגרותי גדלתי בבית שכל עיסוקו היה השמירה על אחדות המשפחה ושמירת מצוות, ברדיוס גיאוגרפי שבין הבית, בית הכנסת ובית הספר. למרות שלא ידעתי מי הם ומה הם ערבים, ידעתי קצת ערבית, כיוון שחייתי כמה שנים עם סבתי המנוחה זכרונה לברכה ואהבה. ידיעת השפה לא היוותה גשר לאף אחד פרט לחברי לשכונה במהלך ילדותי, כי חייתי בגטו מזרחי, כזה או אחר, פה ושם בארץ ישראל, על קשייו ויופיו הרב.

השמאלניות שלי לא נובעת ממרקס, מסטאלין, ממלחמת העולם השנייה או מהשואה, למרות שאת הספרות על האחרונה קראתי בשקיקה בימי בגרותי. השמאלניות שלי לא נובעת מתיאוריות על אוניברסליזם הומניטרי חסר גבולות ופציפיסטי, מהיכרות רבת שנים עם הכיבוש ואף לא מהדיון הציבורי הישראלי במתח שבין יהודית לדמוקרטית. את אלו קראתי, למדתי ופיתחתי לעצמי במהלך השנים.

השמאלניות שלי לא מחויבת לא למפלגות ולא לארגונים, למרות שיש לי העדפות פוליטיות ועבדתי והתנדבתי בארגוני זכויות אדם במהלך השנים. השמאלניות שלי היא לא חילונית במפגיע כדי לפגוע, למרות שהתרחקתי מהדת ונשארה המסורת המשפחתית.

השמאלניות שלי היא חוץ ממסדית והיא נובעת בראש ובראשונה מהחוויה של ילדת חוץ, גם כשהייתי עמוק בתוך הפנים הישראלי-דתי-מזרחי. היא בעיקר נובעת מהחוויה המאוד אישית של השכול, של אבי שקיפד את חייו בתאונת מסוק בהיותו בצבא. השמאלניות שלי נובעת מהמעיין המזרחי הזה, שיש בו הרבה כאב, אנושיות, אבל גם הכבוד – כבוד לעצמי וכבוד לאחר. כל אלו, דברים שקיבלתי לווריד בעיקר, שלא במודע, הן מהבית והן מהחברה הקרובה מאוד, שסבבה אותי. שם לא היו אחים של, הורים של, או ילדים של מפורסמים או פעילים פוליטיים אדירי שם שיצאו לשנות את העולם. סתם ילדה מזרחית בלב הקונצנזוס.

> איך הזנחנו את המוזיקה היהודית-ערבית, ואיך נמצא אותה מחדש

את ההגדרה של שמאל הבנתי רק כאשר הכרתי אחרות בעיקר, די במקרה, שהגדירו את עצמן פחות או יותר כשמאל. ראיתי בהן גם את הכאב והאנושיות וגם את היהירות והאשכנזיות. אבל ברגע שהכרתי אותן לא יכלתי לחזור לאחור. לא יכלתי לחזור לאחור כיוון שהתנאי להיכרות הייתה הקריאה, הלמידה, השאלה והביקורת המתמדת. קראתי ונפגעתי.

ולא שלא קראתי את הטקסטים הדתיים לפני כן, ולא ראיתי בהם חוכמה. שלא קראתי את הטקסטים הציוניים לפני כן ולא הייתי מתמלאה תחושת שליחות וגאווה. הקריאה הפעם הייתה שונה, כי הייתה עצמאית, קריאה של ילדת חוץ. המטרה הייתה לפתח תובנה עצמאית, בעוד שלא רק שאני שוכחת אלא מסרבת להתנתק מהבית. המטרה הייתה לפתוח דלת וחלון בבית הפרטי שלי למושגים שהסבירו לי מצבים שחוויתי, מקומות שביקרתי, תמונות שראיתי ובעיקר, למה אני ואחרים לפעמים בפנים ולפעמים בחוץ.

את השפה הזו, המורכבת ממושגים כמו ההיררכיה של הכח, שוויון הזדמנויות, הכחשה והפנמה של הדיכוי, צדק חברתי וכן – גם השתחררות מכיבוש צבאי והזכות להגדרה עצמית של האחר – לא נמצא אלא בהיסטוריה של תפיסות שמאל חברתי-כלכלי ומדיני. בשביל האהבה העצמית, אהבת המולדת, הזכות להגנה עצמית וההתנגדות לטרור אני לא צריכה את הימין, זה מוטמע עמוק בנפש האדם.

להסתכל למציאות בעיניים

ותוך כדי שקראתי גם פגשתי ושמעתי והקשבתי לאחרות ואחרים, למי שפתאום ראיתי שהוא גם איתי שם, בחוץ. ופתאום הפכנו להיות בית חם זה לזה, גם כאשר הזלנו דמעות של חילוקי דעות והבנה של מהו כח, למי יש הכח ולמי פשוט אין למרות שהוא או היא ממש רוצים. ואת הבית הרגשי הזה, אי אפשר לשכוח. אי אפשר לזנוח. חייבים להגן עליו מפני אלו המתקיפים אותו.

ומצאתי את עצמי דורשת לכבודם של אחרים, לכבודן של אחרות, ועוד אחרים ואחרות, ופתאום הרבה אחרים, וגם לעצמי. ופתאום הבנתי שיש מכובדים יותר ומכובדים פחות. ושם, בתוך האחרות הזו הבנתי שלבית הזה קוראים שמאל. זה לא שמאל של אף אחד במיוחד. זהו שמאל שלי אבל זהו בבירור שמאל ולא ימין. ונזכרתי באלו שהכרתי עד אז, ששמו להם גדר והפכו אותם, כמוני, גם לילדי חוץ. כי הייתי חייבת לראות את האנושי גם במי שכו-ל-ם קראו לו תת-אדם. כי מעבר לסיסמאות ולעמים יש אנשים שהם עם ואי אפשר לראות חלק ואת השאר להעלים או לשכוח.

וזה לא שאין לי דעות מוצקות על איך הייתי רוצה לראות את המדינה, ולא שהתשובות לשאלות הן קלות כל הזמן כמו איך אלוהים יכול לתת מנוחה לנפש אבל דתות הן גם שורש כל רע, ואיך העניין המזרחי הוא חשוב אבל גם קרדום לחפור בו נגד ערבים לדוגמא. אני שמאל חוץ, שעדיין מאמינה ביכולת של האדם להיות שייך אך מבלי לאבד את קווי יסוד החשיבה העצמאית ואת חוש יחסי הכח וההיררכיה המעלים ומורידים אם נרצה או לא נרצה. אף פעם.

אני מאמינה, שנייר הלקמוס לכל ילדה בת שמונה עשרה במדינה השסועה הזו לבחירה עצמאית בעתיד טוב יותר, באשר היא חיה, הוא בעיקר בחינת מוכנותם ויכולתם של יחידים, מפלגות, ארגונים וקבוצות שאליהם היא רוצה להשתייך. לא רק לחבק את אלו שבפנים, אלא גם ואולי בעיקר, מה שיותר קשה לטבע האדם, לפגוש, לראות ולהקשיב לאותם ילדי החוץ, לחצות את הקווים ולא לסמן אותם ולהקיא את מי שחורג מהם. יש אנשים ונשים מדהימים שעושים את זה בתוך הבית ויש א/נשים שמעיזים לעשות את זה ביחד עם השכנים, שנפשם יכולה להכיל הרבה יותר מאת הרדיוס של הבית, בית הכנסת ובית הספר. ואת כולם ראוי להעריך.

מי שעשו את השינויים הגדולים בארץ הזו ובעולם כולו היו אנשי חרב גדולים ואנשי שלום גדולים, ביחד, לחוד, ולעיתים תוך מעבר בין הצדדים. אני בחרתי, לא מתמימות, בראיה נכוחה למציאות המורכבת – היפה אך גם זו המאיימת. אני מאמינה שאפשר לשנות את המציאות, לא ביום ולא פתאום, אך רק אם יהיו מספיק אנשים, שיהיו מוכנים להסתכל לא רק לה בעיניים, אלא גם לאנשים שעושים אותה. להיות שמאל בישראל של היום זו בחירה לא קלה ובטח לא תנועת עדר. לכל שמאלן ושמאלנית, לכל מי שמתויג כ"עוכר/ת ישראל" יש שם. גם לי, גם לך.

נטע עמר-שיף היא עורכת דין לזכויות אדם 

> עונת הציד: למה ברור שמטרת המעצרים האחרונים היא כלל מתנגדי הכיבוש