הציפור הכלואה של מאיה אנג'לו שרה גם בעזה

כותבת אורחת: ע'אדה עקיל

זה הפך כבר לשגרה: תוך שעות מפטירתם מונצחים גדולי האמנים – אלה שיצירותיהם הן על-זמניות בדיוק בגלל שהתעלו מעל השבלוני והצפוי – באוסף של אמרות שפר ומלים ריקות שצוברות "לייקים" ו"שרים" אבל לרוב לא מעוררות כל רגש אמיתי.

כאישה פלסטינית הרגשתי באופן עמוק את מותה של מאיה אנג'לו, שכן שתינו חווינו גוונים שונים של אותה רודנות; אותה ברוטאליות המועברת מדור לדור, מאבות לבניהם ומתרבויות לבנותיהן. רק טעם הבריחה גמל אותנו מתמימותנו.

> קפה גיברלטר: הציפור הכלואה שרה – מאיה אנג'לו, 1928-2014

יתכן ורק זאת למדנו: בעולם הערבי, במיוחד, אנו הנשים רצות כדי לחיות, כדי לנשום, כדי לחמוק מחביות חומר הנפץ שהן עצם קיומנו המתריס.

בשירתה המלכותית מאיה לימדה אותנו את הערך שבעמידה זקופה וגאה.

בערבית, משמעות שמה היא "נסיכה".

למרות שמעולם לא הגיעה לשם, רוחה של מאיה מהדהדת בביתי בעזה, כמו שהיא מהדהדת במקומות כה רבים אחרים. לאורך חופי הרצועה גם אנחנו למדנו למה הציפור הכלואה שרה.

ציפורה הכלואה של מאיה שרה על דברים לא מוכרים, שנחשקים הם לא פחות. היא שרה כדי שילדים ייהנו מקולות ההרמוניה, שיתגברו על רעשי צלילות הקרב של המטוסים ועל תקתוק מכונות הירייה שמטילים אימה על מחנה הפליטים שלנו שעל שפת הים.

אני זוכרת את הכמיהה שהייתה בי כילדה לשמוע את שירתן של אמי וסבתי. בתוך הקקופוניה של פלישות הצבא, כשנהמות הג'יפים וקולו הירי היו מטלטלים את מחנה הפליטים שלנו וגורמים לאחיי ואחיותיי לבכות ולצרוח, הייתה אמנו מרגיעה אותנו בשירים ישנים מבית אמה. כמו מחרוזת היא קשרה אותם זה לזה כקנטטה כפרית, שהעניקה לנו תחושה של ביטחון, שהיא עצמה לא הרגישה.

אני יודעת שמאיה הייתה מבינה אותי. סבתא שלנו הייתה הנסיכה שלנו, סמל לכוח, לנחישות ולתקווה. כשהופיעה בפני תשעת הילדים שהיינו, גם סבתי כמו מאיה שאבה את השראתה מהכפר של משפחתה, מבית דראס, ש"רוקן" על ידי הישראלים. היא לימדה אותנו: לעולם אל תשכחו.

> חיים בין הגלים: תמונות מחיים בעזה

"לעולם אל תשכחו מנין באתם", מזכיר לי קולה כל פעם שאני אוחזת בעט ונייר. השנים עברו ובעודי מתאבלת על מאיה, קוראת את מילותיה, אני נזכרת במי ששימשו לי דוגמא ומופת. נזכרת באמי ובסבתי שעמדו בסבל הפצצות האף-16 ובמצור האווירי, הימי והיבשתי. אני זוכרת אותן מחכות, מתחננות, להזדמנות לצאת ולשיר מחוץ לכלוב, בכפרנו המשוחרר.

אבל יותר מכל אני זוכרת שאמי וסבתי לא לבד. ביתן – שצומצם לכדי רצועת אדמה בת 41 קילומטרים לאורך ו-12 לרוחב – הוא בית כלא לכמעט שני מיליון נפשות. כל עוד הם משוללים חירות, כך תמשך מחויבותי לשמש כקול עבור מי שקולם ניטל מהם לצד זכויותיהם ועושרם.

"הציפור הכלואה שרה על חירות".

כמו מאיה, גם אני נושאת עמי את מנגינת שפתה של אמי ואת קולה העז. ואני מזכירה לעולם שגם מאיה, כן – גם מאיה, רצתה לספר לעולם על המאבק לשחרור פלסטין.

מאיה אנג'לו מקריאה אי-מייל של רייצ'ל קורי 

* ע'אדה עקיל היא מרצה אורחת באוניברסיטת אלברטה, קנדה, וחברה בקבוצת "אנשי סגל למען פלסטין – אלברטה". הפוסט פורסם במקור באנגלית באתר 972+, ותורגם על ידי חגי מטר