newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לרדת למקלט בשדרות, להימלט לכפר יפיע, לחשוב על עזה

שוב אני בורחת חזרה משדרות לבית הורי בכפר יפיע. אבודה, חטופה בין שאר החטופים במדינה ובעזה, אבל עדיין מתעקשת לחפש מציאות מכילה, אמפתית ומקבלת את האחר

מאת:

כותבת אורחת: הנאדי וליד שאער

ארבע שנים, ושוב אני בורחת מדרום הארץ לצפונה. ארבע שנים שבמהלכן אני חווה על בשרי מה היא מציאות דרמטית רווית פחדים וחששות כתוצאה מקיומם של מבצעים צבאיים גדולי ממדים. הפעם הראשונה הייתה במהלך מבצע "עמוד ענן" והפעם השנייה במבצע הנוכחי "צוק איתן". נוכחותי בדרום בזמן ההסלמות אינה עניין מקרי, אלא בגלל בחירתי בעיר שדרות כמקום מגוריי הזמני.

במהלך השנים שבהן גרתי בשדרות נגלה לנגד עיניי עולם נפלא המכיל בתוכו אנשים צנועים, פשוטים ושכל מבוקשם שגרה יום יומית שקטה. אך בעקבות הירי המתמשך נוצרה הסלמה הן מדינית והן ביטחונית שבסופה הצד הישראלי יצא לפעולה צבאית על מנת להשיב את השקט לאזור. גם במבצע הקודם רצתי ממקלט למקלט עד שמאסתי לחלוטין במתרחש ואולצתי להצפין עד שהשקט חזר לדרום. הזמן שביליתי בצפון בזמן המבצע שינה לגמרי את שגרת יומי, התסכול והאי הוודאות הפכו אותי מצעירה שמחה ומלאת חיים לצעירה בודדה המסתגרת בחדרה מרבית הזמן. כיצד ניתן לצאת מהחדר במדינה שחיה הרבה שנים תחת אש מתמשכת!

המבצע הנוכחי שונה מהמבצע הקודם, רוחות המלחמה נישבו באוויר והשאלה הייתה רק שאלה זמן. בימים שלפני המבצע, פגשתי פרצופים מוזרים, מלאים בנקמה, גזענות ושנאה. ניצני מבצע זה נבטו כאשר נחטפו שלושה נערים יהודים. כל העת הייתה תקווה שיימצאו בחיים, אך ככל שחלף הזמן קטן הסיכוי למציאתם בחיים, ולבסוף הם נמצאו ירויים וזרוקים בשטח פתוח.

הססמאות שפוזרו באוויר כבלוני יום הולדת דרשו נקמה. ואכן, הנקמה לא איחרה לבוא, יום אחד בלבד לאחר הלווית הנערים, קבוצה של יהודים חטפה נער ערבי ושרפה אותו בעודו בחיים.

אנוכי אבודה, חטופה בין שאר החטופים במדינה, אין לי הרבה רגעים שקטים. אני חיה מתקופה אחת לשנייה, בה מכריזים על מבצע צבאי כלשהו. במבצע הנוכחי ציפיתי בכיליון עיניים שהמצב יירגע כמו לאחר המבצע הקודם וששגרת יומי תחזור למה שהייתה קודם. אך מבפנים יש בי תחושות של אמביוולנטיות. אני לא מחפשת את מקומן של הסיבות, ההשלכות והתוצאות של הירי המתמשך, לא מי צודק ומי אשם, אלא את מי שייקח אחריות בהיווצרותה של ההתנהגות אכזרית שמתפשטת במדינה.

> יש אלטרנטיבה למלחמה

אזעקה במחסום ארז (יותם רונן/אקטיבסטילס)

אזעקה במחסום ארז (יותם רונן/אקטיבסטילס)

התרחישים של הזמן האחרון מדכאים את נפשי עם שאלות: למה אני צריכה לגדול במקום גדוש בדמויות מחרחרות מלחמה ותאבות בצע משני הצדדים? למה אני צריכה להתמודד עם קולות מוזרים, פשיסטיים, קיצוניים ומלאי שנאה?

ממקום מושבי בצפון עכשיו אני לא מפסיקה לצפות בערוצי החדשות השונים, הן ישראליים, הן ערביים והן ערוצים זרים. ההתמודדות עם המלחמה אינה רק מנטאלית, אלא גם פיזית. מביתי בצפון אני יודעת טוב מאוד מה עובר כעת על האזרחים בשני הצדדים משום שגם עוד לא מזמן הייתי אחת מאותם אזרחים. השהייה בדרום לימדה אותי כיצד להתמודד פיזית עם הטילים, ובצפון אני כעת בתהליך למידה מנטאלי. מציאות מורכבת זו מחייבת אותי לפעול לפי מנגנוני הגנה שרק אני יודעת כיצד לתפעל אותם.

שאיפותיי וחלומותיי במדינה הזו לרוב לא יתגשמו, הרי ייתכן ויחטפו אותי בשל מוצאי. ואז, מי יגן עליי? הפוליטיקאים הימניים והקיצוניים או השמאלנים המסתתרים מתחת למסכות עקרונותיה של המדינה היהודית "דמוקרטית", זו המתמקדת בפלג מסוים בחברה, בעוד שמפלגים אחרים היא מתעלמת?

אני רואה פוליטיקאים המדברים בשפת טרור ומלחמות. מושגים כמו משא ומתן ושלום אינם נמצאים על השולחן בכלל, ובמקומם קיים שיח של חיסול תנועות טרור, חיסול עזה וכניסה קרקעית לתוך הרצועה. ומי משלם את מחיר היהירות של אותם פוליטיקאים? לפי אירועי הימים האחרונים, אלה תינוקות, נשים וגברים חפים מפשע. העובדה המוצקה היא שרבים מהנרצחים במבצע הם תינוקות ונשים ולא פעילי טרור. זו הפוליטיקה שדוגלים בה?

הדממה עוטפת אותי כעת וממלאה את נפשי במחשבות המכרסמות כל העת. אני רואה את התמונה בצורה רחבה, לא נוכחת וחיה רק במדינת ישראל, אלא גם בין  תושבי הרצועה. סובלת את סבלם, צועקת ואף אחד לא שומע את קולי החרישי.

הפעם שומעים יותר את הקולות הקיצוניים ביותר, את מי שרוצה לרצוח יותר חפים מפשע. הקולות השפויים לא עולים יותר על סדר היום הציבורי, ואם עולים דואגים מיד להשתיק אותם כמו שקרה בהפגנות השמאל בתל אביב. אני מסתכלת על החצי הראשון של התמונה, רואה אנשים כמוני רצים למקלט כל כמה שניות, ומאידך מסתכלת על החצי השני של התמונה, ורואה שמספר ההרוגים בעזה הולך וגדל. הריסת הבתים, המראות הזוועתיים ותימרות העשן הם רק הרקע של אותה תמונה. למרות שלא ניתן להשוות בין שני הצדדים, המחירים שמשלמים האזרחים כולם הם כבדים ולא מובנים.

המצב עוד יירגע, אני בטוחה. אבל, הגזענות, הכיבוש, הרצח, תג מחיר, הריסת בתים, אפליה – כל זה ימשיך להתקיים עד שבתקווה המצפון (אם בכלל יש להם) של הפוליטיקאים יתעורר לחיים. הילדים והצעירים כולל אותי, מחפשים את האנשים המלאים באנושיות, שפויים, אמיצים, השוברים את השתיקה ומחליפים את האנשים המדברים בשפת המלחמה. רק כך תוכל להיבנות פה מציאות מכילה אמפתית ומקבלת את האחר.

אני עדיין מתעקשת ומחפשת את התקווה, השמחה והחיים בלי איום כלשהו. כל העת מחפשת אנשים היוזמים בהשגת השלום, אני מחפשת אנשים בלי מסכות, בלי צביעות, אלא אנשים אמיצים שמטרתם העיקרית לשמח את הילדים בשני הצדדים. חזוני הוא לחיות במדינה היוזמת שלום אמיתי ולא מתעסקת במי יותר חזק ממי.

הנאדי וליד שאער היא תושבת כפר יפיע ובוגרת תואר לעבודה סוציאלית.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf