להפריך את השקר הציוני: יהודי המזרח יובאו במטרה להחליף את הפועל הערבי

כותב אורח: אלי אמינוב

מאמרם הביקורתי של חגי מטר ואורטל בן דיין על הסרט "סאלח פה זה ארץ ישראל" מעניין ביותר. למרות שהסרט שהם דנים בו חושף את השקפת עולמם של מייבאי יהודי המזרח לישראל, יוצר הסרט למעשה משתלב, בדרכו, במאמץ של ממשלת ישראל בשנים האחרונות לקבור את השד העדתי ולפצות כביכול את יהודי המזרח על הגזענות, האפליה והנחשול שגזרה עליהם המדינה היהודית. כך לדוגמא, ביום ההולדת הראשון לחג החדש שהמציאה ההנהגה הציונית, "יום פליטי ארצות ערב" ב-30 בנובמבר 2014, הודיע משרד האוצר על מתנות למצטרפים: "יוצאי עיראק, מרוקו ואלג'יר יפוצו כנרדפי שואה" (הארץ 4.12.2015).

אכן, ההיסטוריוגרפיה הציונית עובדת שעות נוספות ומוסיפה פרטים דמיוניים לנרטיב הציוני היצירתי המשתנה תדיר. לכן לדעתי ראוי לפרסם תקציר של ההיסטוריה האמיתית של ייבוא יהודי המזרח לישראל.

מי יטפל בשלל?

צריך לזכור שראשי התנועה הציונית מתחילתה ראו עצמם כאירופיים וכשהתנחלו בפלסטין ההיסטורית, לא העלו בדעתם להתייחס ליהודי המזרח הלבנטיניים כאל חומר אנושי מתאים לקולוניזציה של פלסטין יחד איתם. ניסיון ראשון לכך היה ייבוא התימנים ביזמת ד"ר י. טאהון כדי להחליף את הפועל הערבי (הדומה להם) , ככוח עבודה זול. מאוחר יותר, רק לאחר שהתברר היקף השמדת יהודי אירופה, לאחר מלחמת העולם השנייה, החלה התנועה הציונית  לקחת בחשבון, מחוסר ברירה, את  האפשרות של יבוא חלק מיהודי המזרח.

לאחר  מלחמת 1948 הפכה האפשרות לצורך דחוף והכרחי. שלל השוד העצום שהיה בידי המדינה לאחר הטיהור האתני – מיליוני דונמים של קרקע חקלאית, מטעים, כפרים נטושים ומפעלי תעשיה ומלאכה – היה זקוק לכוח עבודה כדי להפוך רכוש זה להון במסגרת יצור קפיטליסטית. לכן היה צורך במעמד פועלים שיחליף את הפועלים הפלסטינים, ובאיכרות יהודית שתספק את צרכי הישוב היהודי בתוצרת חקלאית, בעיקר ירקות ודגנים אותם ספקו קודם לכן הפלאחים הפלסטינים שסולקו זה עתה. שרידי השואה, שהיו במחנות הפליטים והעקורים באירופה ובקפריסין הועברו במהירות לארץ והיוו את הגל הראשון של הפרולטריון היהודי שהחליף את הפרולטריון הערבי המנושל. אך בשל היותם אירופיים, זעיר בורגנים בתפישת עולמם וקרובים מבחינה מנטאלית ותרבותית הן לבורגנות הישראלית והן לשכבה השלטת במנגנון הפוליטי של המדינה, התקשתה ההנהגה להפכם לפרולטריון יציב, וכמובן לא לאיכרים ולשומרי הגבול של הטריטוריה של הציונית. לכן הפנתה התנועה הציונית את כוונותיה ותוכניותיה אל עבר יהודי ארצות ערב שמעמדם בארצותיהם התערער עקב מלחמת 48 כאשר המשטרים הריאקציוניים היפנו אליהם את זעם תבוסתם.

ראשונים הובאו בשנים 1948-49 יהודי תימן. ההיסטוריה הרשמית מספרת שעם הקמתה של מדינת ישראל, חשה קהילת תימן כולה ועלתה לישראל בהטסות מאורגנות מטעם מוסדות המדינה. התימנים מעדיפים את הכינוי "על כנפי נשרים" על פני השם "מרבד הקסמים" שהדביקו הג'וינט, מוסדות המדינה והתקשורת היהודית העולמית למבצע שעל פי המיתוס "הציל את יהודי תימן" ממולדתם הרחוקה. המציאות האמיתית ומעוררת החלחלה של אותו "מבצע" עומדת במרכז המחקר של אסתר מאיר-גליצנשטיין, המתעד אדישות, הזנחה, זלזול תהומי ומלחמות כבוד של עסקנים ומוסדות יהודיים וישראלים אשר בגינן נזרקו אלפי יהודים תימנים למחנות במדבר בתנאי זוועה במשך חודשים ארוכים בקיץ של שנת 1949 (מרבד של חול לוהט ומוות המוני).

מאות אנשים, בעיקר קשישים וילדים, גוועו בייסורי צמא, רעב ומחלות תחת שמש יולי-אוגוסט חסרת הרחמים של דרום חצי האי ערב, תוך שהאחראים לגורלם מבלים במלונות פאר בעדן ובפאריס. מפעל השינוע הגדול אכן הביא ארצה אוכלוסייה ענקית חולה, אפאטית, מבולבלת, שרויה בתת תזונה ואחרי טראומה קשה. זה היה הרקע להיעלמותם החשודה של עשרות תינוקות מבני העדה, שזכתה לכינוי "פרשת ילדי תימן". בנוסף לכך נאלצו התימנים להשאיר את חפצי הערך שלהם, תכשיטים, כתבי יד וחפצי קודש עתיקים לפני עלותם למטוס. חפצים אלה נשדדו בידי סוכני ההגירה מהסוכנות היהודית, מהג'וינט האמריקני ומקורביהם.

> החיג'אב ואני: איך מטר וחצי של בד שינה לי את החיים

מאליטה תרבותית למחיקת התרבות

הגל השני – עיראק. התנועה הציונית בעיראק הייתה חלשה ביותר. הנוער היהודי נטה ברובו לעבר המפלגה הקומוניסטית העיראקית. הקהילה היהודית בעיראק ישבה בה ברציפות במשך כ-2500 שנה. קהילה זו מנתה כ-150,000 נפש  והייתה מפותחת הרבה יותר מאשר הקהילה הציונית אשכנזית שהתנחלה בפלסטין. מתוך כ-110,000 יהודים שהועלו מעיראק בשנים 1950-51 היו כ-35% בעלי מקצועות חופשיים אשר שמשו בעיקר פקידים בכירים, מנהלי בנקים, מנהלי רכבות, סוחרים עשירים, עורכי דין, רופאים ורואי חשבון. למעשה היוו היהודים את הצמרת הכלכלית והתרבותית של המדינה העיראקית.

במרס 1950 הוסדרה הקנוניה הראשונה בין הציונות, וממשלת נורי סעיד אפשרה ליהודי עיראק לעזוב את ארצם אם יוותרו על נתינותם – וכ-30,000 איש הצהירו על רצונם לעזוב את עיראק. אולם  מנהיגי ישראל חששו: אם יוכלו יהודי עיראק לעזוב יחד עם רכושם, יתכן שרובם יהגר לארצות המערב ולא לישראל. אי לכך, נרקמה קנוניה חדשה – הפקעת רכוש היוצאים תמורת רישיון להטיסם ישירות מעיראק לישראל. הידיעות על תקנה זו הפחיתו בכ-60% את מספר היהודים המוכנים להגר, אך בינואר 1951 הוטלו רימוני יד לבית הכנסת "מסעודה שם טוב" בבגדד. הבהלה שקמה הביאה לגל עליה גדול. תוך שנה אחת הועלו 90 אלף נפש במבצע "עלי באבא" – כאשר השודדים המתחלקים בשלל הם מנהיגי ישראל ובית המלוכה העיראקי.

מאוחר יותר התגלו גם מטילי הפצצות: שני יהודים השייכים למחתרת הציונית – שלום סאלח ויוסף בצרי. הם נשפטו והוצאו להורג בפומבי – דבר שהאיץ את זרם ההגירה. בישראל נכלאו יהודי עיראק, כמו יהודי תימן לפניהם, ב"מעברות", והורשו לצאת רק לעבודות הדחק. תרבותם דוכאה בשל היותה ערבית והם הפכו לאבק אדם מנודה ומושפל. חלקם הפך לפועלים וחלקם יושב במושבים חדשים שהיו מיועדים להחליף את הפלאחים הפלסטינים, מושבים שנבנו על כפרים פלסטינים  מטוהרים.

הגל השלישי – מרוקו. גם יהודי מרוקו הובאו בשיטה דומה, למרות היותם גורם חשוב ומכובד בממלכה המרוקאית ולא סבלו כלל מאפליה או עוינות. בית המלוכה התנגד לעזיבתם מחשש שעזיבת היהודים תביא נזק כלכלי עצום למדינה. הציונים עשו הכול כדי לשכנע  שאפשר יהיה לקבל פיצוי על הנזק הזה.  בעזרת ציונים אמריקנים סיפרו למלך שהשפעת היהודים באמריקה היא עצומה והם ידאגו להשקעות אמריקניות במרוקו. לשכנוע נוסף של ממשלת מרוקו לאפשר את יבוא יהודי מרוקו היה אחראי המוסד, בדרכים נבזיות ביותר. פרטים ניתן למצוא במאמרו של ד"ר יגאל בן נון, "המתקפה התקשורתית הישראלית על מרוקו אחרי טביעת ספינת המעפילים אגוז".

כך הובלו היהודים המזרחים לישראל באמצעות התנועה הציונית, כאשר מטרת הבאתם הייתה הפיכתם  לפועלים ולפלחים יהודים. הדרך הייתה זהה – הפיכתם לחסרי כל, תוך גזלת רכושם באמצעות קנוניה עם הריאקציה הערבית, שבירת כוחם והרס מסגרותיהם הקהילתיות והמסורתיות. כמו כן נקבע מקומם בחברה היהודית הקולוניאלית דרך דיכוי מוחלט של תרבותם שהייתה במקרים רבים עשירה עשרות מונים מזו של מייבאיהם (יהודי עירק למשל היו מחלוצי השירה הערבית המודרנית בארצם ופה הוחתמו על טוריה, מנורת נפט ואוהל), והפיכתם  לכוח עבודה נחות. הציונים לא רק שניסו להכפיפם לתרבות החצי מעוכלת והאקלקטית של יהודי פינסק ומינסק, אלא יצרו מראש מקדם עוינות לתרבותם הערבית העשירה. זהו הרקע לייבוא של 700,000 יהודי ארצות המזרח בראשית שנות המדינה היהודית ככוח עבודה "נחות", שנעשה כזה תוך דה-קולטוריזציה ודה-הומניזציה חריפות ביותר.

אלי אמינוב, חבר הוועד למען מדינה חילונית דמוקרטית בכל הארץ.

> שלוש שנים לסיום צוק איתן: הרצועה בנפילה חופשית