מאבק הנשים לחופש הטבילה מצא שותפה דוקא אצל ח"כית ערביה
נשים רבות, ביניהן דתיות, בוחרות לוותר על מצוות הטבילה במקווה בשל התערבות בוטה, שאלות פולשניות ואף מגע בלתי רצוי של הבלניות באישה הטובלת. אחרי ששתקו במשך שנים יותר ויותר נשים מסרבות להמשיך ולהשלים עם המצב, אך ללא סולידריות פמיניסטית רחבה המאבק יתקשה להצליח
כותבת אורחת: רני חזון-וייס
בתזמון שלא ניתן להתעלם ממנו, ערב יום האישה הבינלאומי, הוגשה אמש הצעת החוק עליה חתומים נציגי המפלגת החרדיות ומחצית הנציגים של הבית היהודי, ביניהם גם ח"כ שולי מועלם. עיקרה של הצעת החוק הוא הידוק סמכותה של הרבנות הראשית על המקוואות הציבוריים ברחבי הארץ, שמשמעותה היא מניעת טבילת נשים רפורמיות וקונסרבטיביות שעברו גיור ופגיעה בעתירה שהוגשה לבג"צ על ידי מכון עתים וחתומות עליה 13 נשים ירושלמיות דתיות, ביניהן גם אני. כאילו לא די בסמכויות שיש לרבנות הראשית על מערך החיים שלנו, הצעת החוק מבקשת להדק אותה בתחום הכי פרטי ואינטימי עבור נשים – תחום המקוואות והטבילה במקווה.
קראתן וקראתם נכון: את הצעת החוק זו יזמו חברי הכנסת החרדיים וארבעה מחברי וחברת הכנסת של הבית היהודי. לא התמודדות עם משמעת קואליציונית, כי אם יוזמה ואקטיביות בהצעת החוק. למה אני כל כך מופתעת? מחברי הכנסת החרדיים לצערי אין לי ציפייה ואני גם לא נמנית על בוחרות הבית היהודי, אולם אני נעצבת לראות את ההתעלמות הבוטה כל כך מצד נשים כה רבות. אולי כי רוב הטובלות הקבועות במקוואות משתייכות לציונות הדתית, וכנראה שחלק לא מבוטל הוא ציבור הבוחרות של הבית היהודי.
> הנשים שבשבילן כל יום הוא יום האישה
המאבק הזה הוא של כולנו. דתיות ושאינן דתיות. יהודיות ושאינן יהודיות. מזרחיות, אשכנזיות וכל מי שמאמינה או מאמין בזכות האישה על גופה. מקווה נייד בחוות סקאלי (ויקיפדיה CC BY-SA 3.0)
שאלות פולשניות, מגע בלתי רצוי
מצוות הטבילה היא אחת המצוות החשובות עבור אישה שומרת תורה ומצוות המבקשת להמשיך לקיימה כאמותינו למעלה מ-2000 שנה. במדינת ישראל, כל אישה המבקשת להינשא ברבנות מחויבת להביא אישור כתוב על כך שטבלה במקווה ערב חתונתה, בין אם היא דתיה ובין אם היא לא. אלא שנשים רבות, ביניהן דתיות, בוחרות לוותר על המצווה בשל התערבות בוטה, שאלות פולשניות ואף מגע בלתי רצוי של הבלניות באישה הטובלת. שנים שנשים שמרו על החוויות שלהן לעצמן וכך גם אני. שנים של מועקה בקיום המצווה ותחושת בדידות גדולה. אלא שהמהפכה הפמיניסטית עושה את שלה, שלא לדבר על הפמיניזם הדתי שהמדיה החברתית מפיגה את תחושת הבדידות ומהווה עבורו קרש קפיצה גם ברמת הפעולה.
זכורים לי המפגשים הראשונים של צוות דת ועיר שלנו בסיעת ירושלמים על נושא המקוואות. אז התחילו להגיע אלינו תלונות של נשים שטבלו ונפגעו. עם חלק מהמקרים יכולתי להזדהות ברמה האישית. בכל זאת, בקיץ הקרוב ימלאו עשר שנים לטבילה הראשונה שלי במקווה כאישה נשואה. ההזדהות הייתה בעיקר עם תחושת הפלישה למרחב הפרטי, האינטימי הקיים בזמן הטבילה, בוודאי בפני אישה זרה, מנוכרת, רחוקה ממני אידיאולוגית ודתית. ההבנה כי מדובר בעוד ועוד נשים ירושלמיות, הביאה אותנו למקום של פעולה.
היום לפני שנה, יצאנו בשאלון לציבור הנשים הטובלות על המצב במקוואות. בשיחות עם רבנים לא האמינו לנו שהפגיעה בנשים כל כך גדולה, עד כדי כך שנשים דתיות שומרות תורה ומצוות בוחרות שלא ללכת יותר למקוואות. עד היום יש המבקשים לראות בנו קבוצה הזויה של מיעוט נשים המבקשות לטבול לבד, אבל למדנו מהטובות ביותר – אמותינו הסופרג'יסטיות – להמשיך עם האמת, לא לוותר.
התבקשנו להביא נתונים, סיפורים, שמות. על השאלון ענו תוך פחות מ-48 שעות למעלה ממאה נשים מירושלים והסביבה אשר סיפרו על חוויות לא פשוטות מהמקווה. רוב הנשים ציינו כי אם הייתה להן האפשרות, הן היו מבקשות לטבול לבד. אל הכנס שקיימנו הגיעו עשרות נשים אשר ביקשו לשתף בפנים חשופות ובשמן המלא את הסיפורים המלווים אותן לאורך שנים של שתיקה והקריאה הפכה ברורה: לא מדובר בקבוצה של מעטות אלא בתנועה של נשים. ממצווה פרטית שבבסיסה אמון בין האישה לאישה ולבוראה, הפכה המצווה ציבורית ועל נשים רבות גם שנואה. כך נולדה המחאה: תנו לטבול בשקט! והדרישה הכה טריוויאלית לאוטונומיה לנשים בטבילה, כל אחת לפי דרכה ורצונה: עם בלנית, לבד או עם חברה. תנו לקיים את המצווה בכבוד ומאהבה.
דרושה סולידריות פמיניסטית
והמאבק הזה הוא של כולנו. דתיות ושאינן דתיות. יהודיות ושאינן יהודיות. מזרחיות, אשכנזיות וכל מי שמאמינה או מאמין בזכות האישה על גופה. אם בדור של האימהות שלנו המאבק היה על הזכות לטבול ולהקמת מקוואות, זכינו לחיות בדור שבו המאבק שלנו הוא על הדרך ואפשרות הבחירה באופן הטבילה. כמו במאבקים פמיניסטים נוספים, הצלחה של המאבקים נמדדת בין היתר בסולידריות המופגנת אחת כלפי השנייה. במקרה שלנו הסולידריות הגיעה ממקור לא צפוי: בעוד על הצעת החוק חתומה ח"כ שולי מועלם יו"ר הבית היהודי, דתיה לאומית המכירה את עולם המקוואות מקרוב, הייתה זו ח"כ עאידה תומא סלימאן אשר נענתה להזמנה של ח"כ רחל עזריה (כולנו) לקיים את הדיון בנושא בוועדה לקידום מעמד האישה בראשה היא עומדת.
כך בשבוע שעבר, באולם מלא בציבור טובלות, ארגונים אזרחיים פעילים בנושא, חברות כנסת ומול נציגות המשרד לשירותי דת ונציגי הרבנות הראשית, ניהלה תומא-סלימאן את הדיון ברגישות, במקצועיות ובאסרטיביות הנדרשת, מקשיבה קשב מלא לעדויות הנשים הטובלות. איך סיכמה ח"כ תומא-סלימאן? זה לא מאבק הלכתי או דתי אלא מאבק על מקומה של הפטריארכיה, ופטריארכיה יש בכל דת.
ואני אומרת – כל כך קל לשסות אותנו הנשים זו בזו, הרי זה מאבק פמיניסטי קלאסי בו נעשה ניסיון מצד הפטריארכיה לייצר מאבק של נשים נגד נשים ובמקרה שלנו – הבלניות מול הטובלות. רב המשותף ולא ניתן יהיה להתעלם עוד לאורך זמן מהקולות הללו, מהסיפורים, מהפנים. אז תודה לך עאידה על הסולידריות. לימדת אותנו שיעור גדול בהיסטוריה של התנועה הפמיניסטית בת זמננו. ואליך ח"כ שולי מועלם היקרה אני עדין פונה ומבקשת את הסולידריות הנדרשת. הסירי את חתימתך ולו בשביל אותן נשים שנלחמו כדי שאת תוכלי להיות חברת כנסת. ומאמינה בכל ליבי שהגיעה השעה לאוטונומיה בטבילה – עוד בחיינו.
רני חזון-וייס, מורה ומחנכת, פמיניסטית דתיה, מזכ"לית סיעת ירושלמים, מובילת המחאה: תנו לטבול בשקט וחברת הנהלה בנאמני תורה ועבודה.
> נצחון נשות הכותל: איזה מסקנות אפשר להפיק למאבקים עתידיים?
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
