כשהמציאות הופכת לבלתי מציאותית
בין הטרור למדיה מתקיימים יחסים סימביוטיים: שניהם זקוקים לשערוריה החדשה על מנת להשאיר את צופיהם מרותקים באימה למסכים. ההצפה של הגירויים הפורנוגרפים יוצרת אדישות לגורלו של האחר, שאינו נתפס עוד כבן אנוש הראוי לחמלה והזדהות
כותב אורח: שחר גבאי
טענה פרובוקטיבית של הפילוסוף הצרפתי ז'אן בודריאר, שהרבה לעסוק בתרבות ההמונים ובמציאות של המדיה, היתה שמלחמת המפרץ לא קרתה. את הטענה הזו הוא שטח בספרו שנושא בדיוק את השם הזה. תפיסה זו קוממה עליו רבים שטענו בתגובה כי בודריאר מתעלם מהסבל והמוות של מאות אלפי עיראקים במלחמה זו. בודריאר כמובן לא התעלם מנתונים אלו, אלא טען שמבחינת המערב, שהיה עד למלחמה זו על מסכי הטלוויזיה, כל אלו אכן לא קרו, שכן הצופה המערבי קיבל את אירועי המלחמה על המסך בצורה סטרילית וערוכה בקפידה, מנוטרלת מכל זוועותיה. עובדה זו לשיטתו היא גם זו שאפשרה למלחמה להיות כה הרסנית.
ניתן, כמובן, למצוא מקבילים בין הדימויים הסטרילים של מלחמת המפרץ לבין האופנים בהם התקשורת אצלנו מציגה את המתרחש בשטחים, ומתוך כך לספק תשובה חלקית לשאלה מדוע קיים פער כה עצום בין הקירוב הגיאוגרפי לריחוק התודעתי. אולם תשובה נכונה זו תהיה חלקית בלבד, שכן בעידן "חופש המידע" יש לנו אפשרות להיחשף גם לדימויים אחרים, פחות מזוקקים.
כבר בשנות ה-80 (זמן מה טרם כיבושו הטוטאלי של האינטרנט את מציאותנו), אפיין בודריאר את תקופתנו כתקופה היפר-ריאליסטית, של אינפלציה בלתי נסבלת של ייצוגי מציאות שהפכו חזקים וממשיים יותר מן המציאות עצמה. וזהו אחד הפרדוקסים של עידננו: דוקא בעידן בו אפשרויות החשיפה שלנו למידע גבוהות יותר מכל עידן אחר, אנו הופכים פחות ופחות חשופים, במובנה העמוק של מילה זו, שכן אנו נועלים את עצמנו בפני ים המידע האינסופי המאיים להטביע אותנו בתוכו ונעשים אטומים וקהים. ההצפה הרגשית הבלתי אפשרית גורמת לנו לדחוק את המציאות אל מחוזות לא מציאותיים.
> התקשורת בישראל חוזרת לשגרה, אבל בתקשורת הפלסטינית עדיין מלחמה
אינפלציה בלתי נסבלת של ייצוגי מציאות שהפכו חזקים וממשיים יותר מן המציאות עצמה. (ויקימדיה קומונס)
יחסים סימביוטיים מסוכנים
בניתוחו את אסון התאומים, מצביע הפילוסוף סלבוי ז'יז'ק על חוסר ההבדל המהותי בין תסריטי האסונות של הוליווד לבין אירוע זה, הבא לידי ביטוי במחיקת ההבדלים בין המדומיין לממשי, ובזליגה של המדומיין אל הממשי. אנו "יודעים" כי אסון התאומים הוא ממשי, אולם איננו מסוגלים לתפוס אותו ככזה. השאלה שעלתה על דל שפתותיהם של אלו שצפו באירוע זה על מסכי הטלוויזיה היתה: "איפה ראיתי את זה כבר?".
בודריאר טען שהטרור ניזון מהמדיה ושאין טרור ללא מדיה. אפשר אולי להתווכח עם הטענה שאין טרור ללא מדיה, אולם התבוננות בתסריטי הזוועה המוקפדים של דאע"ש ובשימוש האובססיבי שהם עושים במדיה מוכיחה עד כמה הטרור זקוק למדיה כמו חמצן לשם קיומו.
המדיה, מבחינתה, ברובה משתפת פעולה עם תסריטים אלו, ולמעשה בין דאע"ש למדיה מתקיימים יחסים סימביוטיים, בהם האחד מפרנס את השני. שניהם זקוקים לשערוריה החדשה על מנת להשאיר את צופיהם מרותקים באימה למסכים. שניהם זקוקים לרייטינג, לכסף ולפופולריות, ושניהם אוחזים בצווארי צופיהם ומתמרנים את תודעתם באמצעות שלל גירויים פורנוגרפים מתעצמים.
הבלתי ממשי
חוסר היכולת לעכל את זוועות הממשי גורמת לנו לגרשו אל מחוזות אחרים. חוסר היכולת להבחין בין הממשי למדומיין (כפי שהודגם לגבי ה-11 בספטמבר), בנוסף על ההבנה כי כל ידיעה, תמונה או סרט המגיעים דרך המדיה כבר ערוכים בצורה זו או אחרת, מנוטרלים משלל הקשריהם, ותמיד נתונים למניפולציות – כל אלה מעצימים את תחושת חוסר המציאותיות של המציאות.
כיצד ניתן, בעולם בו ידיעות מקבלות במה לפי איכות השערוריה שהן צפויות לעורר, לדבר עוד על מהימנות? על כל ידיעה שאומרת 1 תמצֵא ידיעה שאומרת 0. שתיהן יכולות להיות מהימנות ויכולות שלא להיות מהימנות באותה המידה. בשני המקרים התוצאה זהה :אם האמת והשקר הם רק אפשרות, שתיהן מנוטרלות מערכן ומיחסיהן, שהרי את האבחנה בין אמת לשקר אנחנו מסוגלים לעשות רק כאשר אנו יודעים מה המקור ומה זיוף. אבל בעולם הווירטואלי כבר אין גישה ל"מקור", משום שכל פיסת מידע יכולה להיות מסולפת. כך, במקרה של "מלחמת גרסאות", לצופה ה"ניטרלי" שמנסה להגיע לאמת ללא אמונות קודמות אין כל יכולת לאשר מה שקר ומה אמת, שכן היכן נמצא ה"מקור"? אין שום גישה אליו.
כל אלה גורמים לנטרול הרגש ולספקנות, או לחוסר אונים. האדישות היא פועל יוצא של שניהם. כיצד אנו יכולים לדעת באמת? או: כיצד אנו יכולים להכיל כל כך הרבה מהסבל והזוועה?
ההצפה הבלתי נסבלת של הגירויים הפורנוגרפים יוצרת ריחוק, כמעט אדישות לגורלו של האחר, שאינו נתפס עוד בקיומו הממשי, הפגיע, כבן אנוש בעל קיום פרטי הראוי לחמלה והזדהות. מה שנתפס אם כבר הוא דבר מה "כללי", אשר בהעדר פנים אנושיות, בקיומו הרפאי, הבולעני, הוא תמיד מטיל אימה ומהווה מקור לניתוק ולאלימות.
שחר גבאי הוא סופר, מוסיקאי ואמן פרפורמנס, מסטרנט לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
