לא מעט נכתב על חוק הלאום מזווית החקיקה הקיימת עד כה או ביחס למציאות הפוליטית הנוכחית. אבל היכן ממוקם חוק הלאום ביחס למורשת של תנועת הליכוד? מסתבר שהוא רחוק מאוד ממה שראו מול עיניהם האבות המייסדים של התנועה.

המנהיג ההיסטורי של הליכוד היה כידוע מנחם בגין. מאז הקמתה, בגין עמד בראש תנועת החירות, שמאוחר יותר הפכה לגח"ל (גוש חירות ליברלים) עם צירוף המפלגה הליברלית, ואחר כך לתנועת הליכוד עם הצטרפות גופים פוליטיים נוספים.

עוד בהיותו מפקד האצ"ל, בתחילת 1944, פרסם בגין את מה שמכונה "הכרזת המרד". ההצהרה הזו מוכרת בעיקר מהקריאה של בגין שיש צורך ש"השלטון על ארץ ישראל יימסר לידי ממשלה עברית זמנית". אבל לענייננו חשובים דווקא סעיפים ח' עד י' בהכרזה, שם נכתב שהממשלה העברית של ארץ ישראל "תבטיח לכל אזרחי המדינה עבודה וצדק סוציאלי, תכריז על אכסטריטוריאליזם של המקומות הקדושים לדת הנוצרית והמוסלמית (לידיעת "נאמני הר הבית"- י.ב.)", והחשוב מכל: "תעניק שיווי זכויות מלא לאוכלוסייה הערבית".

מנחם בגין. ב"הכרזת המרד" שלו ב-1944 דיבר על שיווי זכויות לערבים (צילום: יוסי זמיר / פלאש 90)

עם הקמת מדינת ישראל, תנועת החירות אימצה את תפיסת שוויון הזכויות של האצ"ל, כפי שהובעה ב"הכרזת החירות" של בגין. הדבר בא לידי ביטוי באופן חד במיוחד בהצעת החוקה שכתב יוחנן בדר, אחד האישים הבולטים של תנועת החירות ששימש כחבר כנסת מטעם חירות וגח"ל במשך שנים ארוכות.

בדר היה חבר באסיפה המכוננת, שנבחרה ב-1949 אך ורק לצורך חקיקת חוקה, ובגין ביקש ממנו לכתוב הצעת חוקה ברוח תנועת החירות. ספק אם חברי הכנסת של הליכוד, שעסקו בניסוח חוק הלאום, קראו כלל את הצעת החוקה שכתב בדר.

כך, לדוגמה, כתב בדר בנוגע לזכות של האזרחים להתנגד להחלטות של הרשויות: "זכאי אדם להתנגד בפועל לדיכוי ולעריצות ולהתגונן כפי הצורך בפני כל התנגשות בלתי חוקית בחייו, בשלמות גופו, בכבודו ובקנינו. חיללה הרשות את זכויות האדם והאזרח, וגם הערבויות החוקיות חדלו למעשה מלהיות מגן לו, יהא המרד לזכות ולחובה לעם וכל חלק בקרב העם" (ההדגשות שלי – י.ב.). כלומר, בעיניו של בדר, עצם העובדה שממשלה כלשהי תרמוס את זכויות האזרח היא עילה מספיקה למרד. בדיוק ההפך מהגישה של איילת שקד וחבריה בליכוד המקדשים את החלטת הרוב כהצדקה לכל עוולה כמעט.

אבל הצעת החוקה של בדר אינה מדברת רק על הזכות האזרחית להתקומם נגד שלטון הפוגע בזכויות האזרח. היא גם רואה נגד עיניה חברה חופשית מכל כפייה דתית. "הדת וקיום מצוותיה יכולים להישען רק על ההכרה הפנימית והשכל, ולא על כפייה מן החוץ", כתב בדר בהצעת החוקה שלו, "חופש גמור של המצפון והאמונה ניתנו לאדם, וחובה עליו לנהוג יחס של סובלנות וכבוד לחופש המצפון והאמונה של הזולת". מעניין לדעת מה היו אומרים, למשל, יריב לוין ומירי רגב על האמירות האלה.

בדר הציע למעשה הפרדה מוחלטת של דת ומדינה, רחוק מאוד מהרעיונות של נפתלי בנט ושל חברי הכנסת של הליכוד הנשרכים אחריו. "שום חוק ושום רשות ציבורית לא יכריחו אדם להשתייך אל קהילה דתית או לקיים את מצוות הדת, אפילו הוא מחזיק בהן, או לקבל על עצמו עונש כל שהוא או מעשי תשובה, תרומות לאיגוד דתי שאינו משתייך אליו", כתב בדר. יותר מכך: "החוק יבטיח לכל אדם שאינו משתייך לקהילה דתית את האפשרות החוקית לבוא בברית הנישואים ולבטלם, קבורה הוגנת, וכן דרך משפטית בכל העניינים הנוגעים למעמדו האישי". במובנים האלה, בדר הקדים אפילו את מרצ.

מול חיזוק האתנוקרטיה על ידי השלטון הנוכחי, מציבה הצעת החוקה של בדר חזון ליברלי. החזון הזה היה אמור לעצב את ההשקפה של תנועת החרות, של גח"ל ושל הליכוד. אבל הליכוד היום הוא קריקטורה של תנועה לאומית-ליברלית.