newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כך הפכו הפלסטינים בישראל לשומרי הסף של הדמוקרטיה

התהליך המכריע ביותר בבחירות 2019 הוא הכחדת הדמוקרטיה הישראלית. בישראל של היום מי שמחזיק בעמדות דמוקרטיות הוא רדיקל. ההתעקשות של הפלסטינים בישראל על הגדרה אזרחית הפכה אותם לחזית הפרוגרסיבית בחברה הישראלית

מאת:

בספרו על הגניאולוגיה של המוסר טוען ניטשה כי קיים קושי עמוק בזיהויים של תהליכים איטיים, המתרחשים באורח שהוא לאו דווקא דרמטי אבל משנים את ההיסטוריה. ניצחונה של ירושלים (כמייצגת של מוסר העבדים על פי ניטשה) על רומא, היוה דוגמה לתהליך שכזה מבחינתו. "מוסר העבדים" והתביעה לשוויון בפני האל והחוק השתלט על הציוויליזציה שהאימפריה הרומית יצרה. השתלטות זו בוצעה דרך התפתחותה והשררתה של הדת הנוצרית כדת האימפריה ולאחר מכן התפשטה בעולם. תחשבו, אומר ניטשה, חצי מהעולם קשוב וכורע ברך למוסר של שלושה יהודים ויהודיה: ישו מנצרת, שמעון הדייג מהכנרת, האורג שאול התרסי, ומרים אימו של ישו. אין ספק, אומר ניטשה, כי יש קושי לזהות, לעכל ולהבין תהליכי ניצחון איטיים שכאלה הנמשכים 2000 שנה.

תהליך הכחדתה האיטית של תרבות הדמוקרטיה בישראל הוא תהליך קצר בהרבה והפוך בכיוונו מהתהליך שהטריד את מנוחתו של ניטשה. בחירות 2019 מביאות לידי ביטוי את השררתו של מוסר אדונים בישראל. מוסר אדונים זה פועל כנגד תהליכי הדמוקרטיזציה והשוויון בפני החוק.

אלימות פוליטית "טבעית"

החברה הישראלית מעולם לא נהנתה מזיו פניו המלא של ההליך הדמוקרטי. השילוב של "מדינה יהודית ודמוקרטית" היה תלוי, מלכתחילה, בקיומם של רצון טוב וריסון עצמי בין קבוצות הכוח היהודיות בפלסטין ובישראל. כפי שידוע, רצון טוב וריסון עצמי הינן נטיות פסיכולוגיות לא נפוצות אצל בני אדם. זוהי גישה רומנטית ולא רלוונטית לפוליטיקה.

נטיות אלה היו חסרות ביישוב היהודי שלפני קום המדינה. הן נעלמו כמעט לגמרי עם הקמתה של המדינה. צמיחתם של אינטרסים מעמדיים, דתיים ואתניים נוקשים באשר להקצאה לא שוויונית של הון, אדמה וכוח הפכו את הרצון הטוב והריסון העצמי לתופעות שלמעשה לא קיימות מבחינה פוליטית. מעמד בינוני אשכנזי ודתיות לאומית אמונית הן העדויות הממשיות לתהליכים אלה.

פוליטיקה מנוהלת על פי אינטרסים קבוצתיים; לא על פי פסיכולוגיה של פרטים. קבוצות אוכלוסיה יהודיות מעמדיות, דתיות, קרקעיות, וגבריות אלה נאבקו על ליטרת הבשר הפוליטית שלהן. מאבק זה היה שריר וקיים עוד לפני הופעתה של ניאו-ליברליות יהודית כלכלית. זאת אומרת, עוד לפני הופעתו המלאה של קפיטליזם חזירי שהונהג בישראל החל משנת 1985. מאז, אלימות חברתית וכלכלית התעצמה והפכה לנורמה בלבדית. אלימות – הוא שמה האמצעי ובסיסה החברתי של הפוליטיקה הישראלית כיום. יחד עם זאת, אלימות חברתית אינה מהווה מוקד עיון או דיון בבחירות 2019. אלימות זו הפכה לחלק "טבעי" של הפוליטיקה הישראלית. היא מובנת מאליה.

למרות אפיזודות חולפות כגון תמ"י או ש"ס, מזרחים מעולם לא הצליחו לגבש כח פוליטי. הרב עובדיה, אריה דרעי. אוגוסט 2000 (פלאש 90)

למרות אפיזודות חולפות כגון תמ"י או ש"ס, מזרחים מעולם לא הצליחו לגבש כח פוליטי. הרב עובדיה, אריה דרעי. אוגוסט 2000 (פלאש 90)

במסגרת אלימות זו, קבוצות חלשות נפגעו וממשיכות להיפגע חברתית וכלכלית. נשים, מזרחים ופלסטינים הם "קבוצותיה החלשות" של החברה הישראלית. ההליך הדמוקרטי אמור להוות מגן לקבוצות אלה. לעיתים תכופות, זהו המגן היחיד. זכויות אזרח ואדם עשויות לספק הגנה רלוונטית לקבוצות מוחלשות. אם כך, מאבק דמוקרטי הוא ליבת המאבק על דמותה החברתית של ישראל, וזכויות אזרח ואדם הן אסטרטגיית ההגנה הטובה ביותר לקבוצות חלשות. מדוע לא נשמע קולן?

נשים, מזרחים ופלסטינים הם האחרונים בעשירונים הישראלים התחתונים. שם הם נפגשים. להלכה וגם למעשה. עיוותיה הקבועים של החברה הישראלית מופיעים כקישוט מילולי בכל מערכת בחירות. הבטחות הפוליטיקאים לטפל בעיוותים אלה נכתבות על קרח הקיץ הישראל.

ניסיונות הטיפול בעיוותים אלה של מפלגות פוליטיות פלסטיניות הוביל אותן אל "גטו ערבי" בחברה הישראלית. למרות אפיזודות חולפות כגון תמ"י או ש"ס, מזרחים מעולם לא הצליחו לגבש כח פוליטי אשר דרש טיפול קבע בעיוותים אלה. מזרחים נבלעו ונבלעים אל תוך הקונצנזוס האשכנזי-יהודי-ציוני. בליעה ללא שיור. המזרחיות מעולם לא זכתה לייצוג דמוקרטי אזרחי. נראה שבחירות 2019 הן ביטוי נוסף  ומתמשך של דפוסים אלה.

רדיקלים נעלמים

הציונות והיהדות, ובמיוחד הנוסח הישראלי של הציונות והדת היהודית, התבררו כיריבים נוקשים ועיקשים להליך הדמוקרטי. מאז 1967, וביתר שאת כיום, נוקשות ועיקשות אלה נראות כמנצחות. הכחדתו של ההליך הדמוקרטי בישראל הוא ממשי ומוחשי. נראה כי התהליך המכריע ביותר בבחירות 2019 הינו הכחדתה של הדמוקרטיה הישראלית.

תהליך הבסתה של הדמוקרטיה הישראלית מתקדם ללא מפריע. מסתבר כי בישראל של היום להיות דמוקרט אשר דוגל בשלטון החוק, בגבולות למדינה ובאזרחות שוויונית מחייבת, הופך את המחזיק בעמדות אלה, לרדיקל. עם רדיקליות שכזו, יהודים-ישראלים מעטים מוכנים להזדהות או להימנות.

גזענותה של החברה היהודית-ישראלית נובעת מהתנגדות ציונית-יהודית להשוואת מעמדם של פלסטינים כאזרחים. הפגנה נגד חוק הלאום (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

גזענותה של החברה היהודית-ישראלית נובעת מהתנגדות ציונית-יהודית להשוואת מעמדם של פלסטינים כאזרחים. הפגנה נגד חוק הלאום (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

רדיקליות פירושה ללכת אל השורשים של הקיום הפוליטי. אך, רדיקליות שכזו מתויגת באורח שלילי בישראל. שליליות זו נובעת מאירוניה הקשורה למעמדם התרבותי של פלסטינים אזרחי ישראל. פלסטינים אזרחי ישראל ממלאים את תפקידם "המסורתי" של יהודים במדינות אירופה במאות האחרונות.

מכאן כי להיות רדיקלי בישראל פירושו לשתף פעולה עם הליכים דמוקרטיים המכילים ומשתפים את הפלסטינים אזרחי ישראל כאזרחים שווי זכויות. אך, הקהילה היהודית הישראלית מפחדת מצילה הדמוקרטי ומשוויון זכויות זה. על כן ובאורח אירוני הוטל התפקיד ההיסטורי של שומרי הדמוקרטיה על הקהילה הפלסטינית-ישראלית.

בבחירות 2019 ניתן לראות בבירור כי היהודים הישראלים מתפלגים לקהילות שמרנות שונות. אלה הן מפלגות עם שמות ומצעים שונים. הן מאוחדות באמצעות פוליטיקה עם עוצמה משתנה של שמרנות וריאקציה. "כחול לבן" מבקשת להחזיר סוג כזה או אחר של שמרנות לשלטון. הליכוד ומפלגות הימין מעוניינות לקדם סוג כזה או אחר של ריאקציה.

למלא את החלל

אם כך, פירושו המעשי של שמאל וימין הינו תחרות בין שמרנות וריאקציה. מכאן נובע כי פלסטינים ישראלים, כמעט בעל כורחם, הפכו לחזית הפרוגרסיבית ביותר של החברה הישראלית. מעמד זה הוקנה להם כפועל יוצא של עמדתם הקיומית והתעקשותם הפוליטית. התעקשות על הגדרה אזרחית של החברה הישראלית ודרישה לנסח את יחסי המדינה ואזרחיה על בסיס הגדרה פורמלית של החוק ואזרחות. שיתוף פעולה עם פלסטינים נתפס ומתוייג כבגידה באינטרסים הלאומיים של הרוב היהודי והציוני בישראל.

פלסטינים ישראלים טוענים נגד אי שוויון בהקצאת משאבים של אדמה, הון, משרות, ייצוג ושייכות. ישנן קבוצות יהודיות ישראליות בודדות המוכנות ללכת עם הקהילה הפלסטינית הישראלית כברת דרך דמוקרטית-פרוגרסיבית זו.

מזרחים אשר זקוקים לחלוקת משאבים שוויונית כמעט כמו אוויר לנשימה, נרתעים משיתוף פעולה עם פלסטינים. מפלגות מזרחיות כמו "גשר" או "כולנו", שלא לדבר על "ש"ס", מעדיפות שותפות יהודית וציונית כנגד הגדרה אזרחית ישראלית. מאידך, גם מפלגות שמאל ישראליות-יהודיות-ציוניות מסרבות לשתף פעולה עם פלסטינים אזרחי ישראל. נראה כי ברור למפלגות אלה כי חלוקתם הקיימת של משאבי הון ואדמה מתעדפת אותן ואת בוחריהן. זה היה נכון בשלושת הדורות האחרונים. זה עדיין נכון בבחירות 2019.

פלסטינים ישראלים, כמעט בעל כורחם, הפכו לחזית הפרוגרסיבית ביותר של החברה הישראלית, בשל התעקשותם על הגדרה אזרחית של החברה הישראלית. הפגנה נגד חוק הלאום בתל אביב, אוגוסט 2018 (תומר ניוברג / פלאש 90)

פלסטינים ישראלים, כמעט בעל כורחם, הפכו לחזית הפרוגרסיבית ביותר של החברה הישראלית, בשל התעקשותם על הגדרה אזרחית של החברה הישראלית. הפגנה נגד חוק הלאום בתל אביב, אוגוסט 2018 (תומר ניוברג / פלאש 90)

עם הכחדת ההליך הדמוקרטי מתמלא החלל הפוליטי שנוצר במסר אחר. את מקום הדמוקרטיזציה תופסת ההגזעה. גזענות אשר מסרבת להכיר באפשרות כי למידה תרבותית ודיאלוג פוליטי עשויים להיות דרכים ליישוב סכסוכים. זוהי גישה המסרבת לקבל למידה ודיאלוג כמתודות להכרה אנושית ולחיים במשותף. גזענות מקדשת את מלחמת החורמה. מדיניות של מלחמת קבע, אשר הופכת את מקומה של התוצאה לסיבה. בחירות 2019 בישראל, מאששות תהליך זה מבחינה היסטורית ופוליטית. הגזענות הישראלית-יהודית מתעצמת. מפרשיו של מוסר האדונים מלאים ברוח רעה.

גזענותה של החברה היהודית-ישראלית נובעת מהתנגדות ציונית-יהודית להשוואת מעמדם של פלסטינים כאזרחים. התנגדות שביטוייה הממשי היא טענה אנטי אזרחית. רוב היהודים מתנגדים להשוואת מעמדם החוקי והאזרחי של פלסטינים. התנגדות זו היא ליבת תהליך הגזעתה של הפוליטיקה הישראלית. גזענות ישראלית-יהודית היא תוצר עכשווי, מקומי והיסטורי של הפוליטיקה הישראלית. מרכיביה של התנגדות זו הינם יהודיים, גבריים, ציוניים ואשכנזיים, אך נפגעיה הם יהודים ופלסטינים.

התנהגותם הפוליטית של פלסטינים ישראלים מעוררת כעס אצל יהודים רבים. חימה זו נובעת מסיבה ועובדה פשוטות. פלסטינים ישראלים מאלצים את היהודים-הישראלים להתמודד, הלכה למעשה, עם עצם הקמתה של מדינת ישראל כמדינת חוק. אין זו התמודדות תיאורטית אלא פרקטית ויומיומית.

הקמתה של מדינת ישראל וקיומה של חברה יהודית מודרנית הם בעלי משמעויות עמוקות ליהודים ישראלים ולפלסטינים ישראלים. יהודים-ישראלים רבים מסרבים ללמוד שיעור זה. הם מעדיפים לברוח משיעור אזרחי זה בו פלסטינים-ישראלים מהווים את סגל ההוראה. הם בורחים אל מוסר האדונים היהודי.

זוהי אמת פשוטה, ישירה וכואבת של בחירות 2019. כל המפלגות בורחות משיעור פלסטיני אזרחי זה. בחירות 2019 הן בחירות עם הרבה רעש יהודי, גברי, ציוני, צבאי ואשכנזי. בבחירות אלה יש מעט מסר דמוקרטי, אזרחי ושיוויוני. אלה הן בחירות גורליות לעתידה של הדמוקרטיה בישראל. גורליות, בכיוון השלילי ביותר שאפשר לדמיין.

מאיר עמור הוא פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת קונקורדיה שבמונטריאול, קנדה. חי שם ונושם כאן.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf