טיבי מציע מנהיגות נוסח "דה ווייס", זה מותה של הפוליטיקה
טיבי צודק בכך שהרשימה המשותפת לא מצאה מנגנון ייצוג שיעודד תחרות והתחדשות. אבל מנגנון הסקרים שהוא מציע ירוקן את הפוליטיקה מתוכן. לפלסטינים בישראל, זו התאבדות פוליטית ולאומית
מלכתחילה היו שתי סכנות שאיימו על הרשימה המשותפת, על דרכה ועל העתיד שלה. לשתי הסכנות אפשר להעניק דימויים מעולם הפיזיקה (הרחבתי עליהן במאמר שכתבתי בזמן בניית הרשימה): הסכנה הראשונה נקראת "החור השחור", ואילו השנייה היא סכנת "הביג באנג" או "המפץ הגדול".
"החור השחור" מתבטא בכך שהשוני והוויכוח הפוליטי והאידיאולוגי החיוני בין מרכיבי הרשימה ייעלם בתוכה, כמו שהאור נבלע ונעלם בחור השחור. הסכנה השנייה היא איום המפץ הגדול, הלא מבוקר, זה שאין לו חוקים ואי אפשר להכיל אותו או לצפות את תוצאותיו, את תזמונו או את השלכותיו. שתי הסכנות מייצגות כביכול קטבים שונים ובמובן מסוים סותרות אחת את השנייה. במקרה הראשון, ההזדהות בין שלל המרכיבים השונים של הרשימה יכולה להגיע עד כדי אובדן כל סממן מייחד וכל הבדל וכל ויכוח. במקרה השני, שוררת אי-הסכמה גורפת ואין כללים לניהול הדיון הפוליטי. במקרה האחד אין שוני, ובמקרה האחר אין משותף.
כצפוי, שתי הסכנות התממשו יחדיו: החור השחור והמפץ הגדול. כלומר, מצד אחד לא נוצר מנגנון המאפשר ייצוג של הבדלים וויכוחים, ומצד שני לא נוצרה מערכת לתעל ולווסת מחלוקות, שעה שיש אכן כאלה. בהעדר כללי משחק מוסכמים מינימליים, יוצא שאין הסכמה אמיתית ואין ויכוח אמיתי, שכן ההסכמה איננה ממש הסכמה אלא סוג של העדר ויכוח. ובהעדר כללים לנהל ויכוח ומחלוקת, הרי הוויכוח איננו ויכוח אלא סתם ריב. כדי שריב יהיה בגדר מחלוקת, יש צורך בכללים ועקרונות שבמסגרתם תתנהל המחלוקת, אחרת זו סתם קטטה פוליטית. ומה שקרה עכשיו הוא בדיוק מעבר מדממה שותקת לקטטה פוליטית.
בואו נודה: המשותפת כשלה במהלך ארבע השנים האחרונות בבנייה ובפיתוח של מבנה פעילות ארגוני. הסיבות לכך רבות, חלקן אישיות, חלקן מבניות. חלקן נוגע לאישים במשותפת, וחלקן אינו נוגע בהם אלא באישים מחוצה לה שלא רצו או לא איחלו להצלחתה. הרשימה המשותפת סובלת, בדומה לאחותה הגדולה "ועדת המעקב", מאותן מחלות ואותם סימפטומים: גוף חלש ורופף, העדר מבנה, ריבוי אלתורים והעדר עקביות. לעיתים זה מוצדק, אך לרוב לא.
פוליטיקה זה לא רק כנסת או תקשורת
אחד הנושאים, שהיו בגדר פצצה מתקתקת ידועה מראש (והצבעתי עליה כבר לפני ארבע שנים), הוא אופן הרכבת הרשימה בבחירות הבאות. האם יש לחזור לעקרון, שהנחה את הרכבה בפעם החולפת? אם כן, למה ומדוע? האם אין צורך בתמריצים למפלגות לשרת את הציבור שלהן? האם אין צורך בשיטה המאפשרת ומעודדת תחרות בין מרכיבי הרשימה המשותפת? האם קיום תחרות כזו – עם עקרונות מוסכמים וברורים – איננו חיוני וחשוב לבריאות של המפלגות המרכיבות אותה ולהרחבת הבסיס שלהן, לחידושן ולפיתוחן הרעיוני? לשם כך, אם אנו מעוניינים לשמור על המבנה המפלגתי, ואם אנו רוצים לפתח את הוויכוח והתחרות בין המפלגות, מן הראוי לפתח מנגנון המאפשר תחרות.
לכן, יש הגיון באמירות של ח"כ אחמד טיבי לגבי החשיבות והצורך למצוא מפתח או דרך פרוצדורלית, שישקפו את מאזן הכוחות ברשימה המשותפת באופן שיאפשר תחרות והתחדשות. ולמרות זאת, יש כמה בעיות בהצעה של טיבי: חלקן של הבעיות נובע מכך שהמפתח להרכבת הרשימה המשותפת אינו אלא פרט אחד קטן ממגוון רחב של נושאים והסדרים ארגוניים ופוליטיים שיש להסכים לגביהם בתוך הרשימה המשותפת. הוא אינו הנושא היחידי, ולרוב גם אינו החשוב ביותר.
תע"ל קיימת היום אך ורק כדי לשרת את אחמד טיבי. טיבי בביתו בירושלים (אורן זיו/ אקטיבסטילס)
יותר מכך: הפתרון שמציע טיבי לנושא כינון ובניית הרשימה עשוי להיות סוג של התאבדות פוליטית ולאומית של הפלסטינים אזרחי ישראל. טיבי חותר למעשה לעצב את הרשימה המשותפת – על מבניה, הגיונה, הנדסתה וניהולה – בדמות "התנועה הערבית לשינוי" (תע"ל) שהוא עומד בראשה. בתנועה הזו לא חל שום שום שינוי מאז שנוסדה, חוץ מהחבירה שלה פעם לחד"ש, פעם לבל"ד, ופעם לתנועה האיסלאמית, מתוך מטרה להבטיח את החברות התמידית של היו"ר שלה בכנסת.
במפלגה הזו אין שום מבנה ארגוני, ואם נמצא במקרה מבנה כזה, אזי מטרתו היחידה היא לשרת את יושב ראש הרשימה ותו לא. אין כללים או מבנים, שמטרתם לשרת את הרשימה או להכניס בה סדר. כל כלל שיש במפלגה הזו מטרתו לאפשר ליו"ר לשלוט ולממש את רצונותיו, ולא לאפשר למפלגה לשלוט בו או לכוונו. הוא אינו המנהיג הערבי הראשון אצלנו שנוהג בצורה זו.
על פי ההיגיון הזה, הפוליטיקה מתנהלת בראש ובראשונה בתחומי הכנסת בפרט, והתקשורת בכלל. כלום מעבר לזה. במצב דברים זה, חבר הכנסת הופך להיות כוכב תקשורת. כשלעצמו, אין בכך בעיה, אך יש בעיה כאשר בזה מסתכמת הפעילות הפוליטית לכאורה, בלי כל יכולת או רצון להנהיג או להוביל דעת קהל פעילה או להשפיע על המציאות או ליצור קואליציות רחבות או לבנות מאזן כוחות בתוך החברה או להעלות את הנכונות של החברה להתגייס.
הפוליטיקה הופכת לתוכנית ריאליטי דוגמת "דה ווייס" והמנהיג הופך דומה לשחקן או זמר מפורסם. הייצוג הפוליטי – אשר מטרתו הראשונה היא שהציבור יהיה נוכח והמייצג ייעלם – הופך להיות לייצוג במובן ההוליוודי. מטרתו ושאיפתו של השחקן ההוליוודי היא שתמונתו תמלא את המסך ואין שום דבר מחוץ למסך. הקריאה להישמע ל"רצון העם" ו"לתת לעם להחליט" דורשת בראש ובראשונה ארגונים, מוסדות ודרכים מוסכמות ומקובלות לקבלת החלטות. לעתים קבלת כללי משחק אינה הולכת יד ביד עם "כוכבנות" או עם פעולת יחיד בודדת וראוותנית. קיים הבדל עצום בין ציבור פוליטי אקטיבי מחד, ובין ציבור מעריצים המביע את הערצתו לכשרון ולקסם של מועמד כזה או אחר באמצעות לייקים ומחיאות כפיים לכל היותר. וטיבי מוכשר בהופעותיו ללא ספק.
טיבי מביך את המפלגות כי הן לא מצליחות להביך אותו
הסקרים המדומים, סקרי דעת קהל והפוליטיקה שהם מייצגים – בנויים על תפיסות המבטלות את הברית ואת המחויבות בין המועמד לבין האזרח. האזרח מביע פעם יחידה את הערצתו למועמד, אבל אין ביניהם שום ברית או מחויבות הדדית. המועמד לא מבקש מהאזרח להשתתף בעולם הפוליטי, ובתמורה האזרח לא מבקש מהפוליטיקאי לתת לו דין וחשבון על מעשיו, ממשיך בחייו כרגיל ומצמצם את הפוליטיקה שלו לרגע שבו הוא מביע הערצה לאישיותו של המועמד או כעס עליו או רצון לנקום בו.
סקר – גם אם הוא כלי דמוקרטי – היה ונשאר הכלי המועדף על שלטונות דיקטטורים, פשיסטים ופופוליסטים, החל מאיטליה הפשיסטית ועד רפובליקת לוב העממית. משאל עם – ללא מוסדות, ארגונים, מפלגות ותקשורת – אינו מייצר עם אלא ציבור של מוחי כף בתסריט האופטימלי. טיבי מצליח בעולם הפוליטי, לאחר שהפוליטיקה התרוקנה מתוכן ומכל ערך נשגב של התנגדות, של יוזמה ושל יצירה מבחינה תרבותית והגותית. משאל עם אינו דמוקרטיזציה, אם לא קדם לו תהליך בנייה ברור ומכוון, אם לא קיימים מבנים ומוסדות פוליטיים המאפשרים השתתפות של רבים מצד אחד ואחריות ודין וחשבון מהנציג הנבחר מצד שני. כלומר סקר תיאטרלי כמו הסקר שמציע טיבי מבקש להמית סופית כל מה שנשאר מהמבנה הארגוני והמפלגתי ולא להשאיר בזירה הפוליטית דבר חוץ מ"סלבריטי".
זו אינה דמוקרטיזציה, זהו מותה וסופה של הפוליטיקה. גם אם זו תופעה עולמית, מה שמתאים לפוליטיקה העצמאית של צרפת אינו בהכרח נכון או מתאים לעם שמצבו הפוליטי עוד אינו פתור, עם שאינו עצמאי ושאלתו הלאומית פתוחה.
הבעיה עם שאר המפלגות היא שעד כה הן לא הציעו חלופה לפעילות פוליטית, שתציב אלטרנטיבה להצעתו של טיבי או לדרך פעילותו. הוא מביך אותן כי הן לא מצליחות להביך אותו. ולכן כל ביקורת כלפיו, שאיננה מנומקת דיה, נתפסת כקנאה ותו לא. חד"ש מתגעגעת לעידן הזהב של המפלגות שהלך לעולמו, בל"ד נוסטלגית למנהיג שישמש משקל נגד ויריב לטיבי בכוכבנות שלו. ולמרות זאת, למפלגות האלה יש עדיין מבנה ומוסדות המאפשרים להן המשכיות גם לאחר לכת המנהיגים. תאופיק טובי, תאופיק זיאד, ומוחמד ברכה הלכו וחד"ש עודנה. עזמי בשארה, ג'מאל זחאלקה, וחנין זועבי הלכו, ובל"ד נשארה. שייח׳ עבדאללה נמר דרוויש, אבראהים צרצור, ומסעוד ע'נאיים הלכו ונשארה התנועה האיסלאמית. למפלגות האלה יש תפקיד חשוב בבניית התודעה וההבנה הפוליטית שלנו ובתפיסה שלנו את תפקידנו ההיסטורי ואת הנרטיב שלנו. הן בנו ובונות דורות. התנועה הערבית לשינוי איננה כזו, גם אם יש לה ועד מרכזי ולשכה פוליטית. תהיה לי סיבה להאמין שהמפלגה הזו קיימת, רק כאשר טיבי יכריז שאינו מתמודד לכנסת.
הרשימה המשותפת לא הצליחה – למרות כמה מהישגיה החשובים – לנסח מבנה שיקדם את עבודתה ויציע אופק וראייה כוללת אמיתית. "תנו לעם להחליט", ותנו למשותפת לסיים את דרכה, ותנו לנו ללכת עם שתי רשימות לכנסת ותנו לנו להיפרד כחברים, כפי שכתב המשורר מחמוד דרוויש: "שנלך כמו שאנחנו, אישה חופשיה וחבר טוב". לא נורא. לא ייפלו שמים, ואם יש מספיק סיבות פוליטיות ואידיאולוגיות להקמת רשימה משותפת לבחירות הבאות, יש לכם עוד ארבע שנים לסדר מחדש את הניירות. נתמוך בכם ונהיה לכם לעזר כדי לבנות רשימה משותפת, שיכולה להביע את רצון העם, ואם יתגלה כי אין אפשרות לסדר את השורות במהלך תקופה כזו, פירוש הדבר שגם אם המשותפת היא צורך אובייקטיבי, כנראה שאין אנו ראויים לה, ונהייה ראויים לה אם נתעלה על עצמנו.
ד"ר ראיף זריק הוא מרצה למשפטים בקריה האקדמית אונו ומנהל אקדמי שותף במרכז מינרבה באוניברסיטת תל-אביב. המאמר הופיע במקור ערבית באתר "כל אלערב". תרגמה לעברית מייסם סלאם
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
