newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

חסימת כבישים לגיטימית, אבל כרגע אינה מועילה למאבק הנכים

כל ארגוני הנכים מסכימים שקצבת נכות של 3,270 שקלים אינה מספיקה וצריך להשוותה לשכר המינימום. השאלה מה היא הדרך להגיע לשם. חסימות הכבישים לא מקדמות אותנו לשום מקום עכשיו

מאת:

בשבועות האחרונים התקיימו כמה הפגנות וחסימות כבישים, בעיקר בצומת עזריאלי, שערכו אנשים עם מוגבלויות המזוהים עם הארגון "הנכים הופכים לפנתרים". האם ההפגנות האלה לגיטימיות? האם הן תורמות למאבק הנכים?

אני מציע להפריד בין הרגשות לעובדות. עובדה היא שהזכות להפגין היא אחת הזכויות הבסיסיות בחברה דמוקרטית, וההפגנה היא אחד הכלים למאבק אזרחי לא-אלים. לכן, גם כשהפגנות הנכים משתקות את אחד ממרכזי העצבים של תל אביב, הן לגיטימיות בדיוק כמו הפגנות שקיימו באותו מקום חברי קהילת הלהט"בית, קשישים, עובדי מפעל אמוניה מחיפה וקבוצות אחרות. הן מפריעות לאורח חיים רגיל של האזרחים, בדיוק כמו חסימת העיר בגלל מצעד זה או אחר או מרתון. אני גם מאוד לא אוהב את הפגנות החרדים, שלעיתים משתקות את הכניסה לירושלים.

השאלה היא האם להפגנות הנכים יש היום תועלת? אני סבור שלא ואסביר. אחרי שלוש וחצי שנים של מאבק, לא צריך להרחיב יותר מדי כדי להסביר למה ועל מה נאבקים הנכים. אין מחלוקת שקצבת הנכות נמוכה מאוד, בין אם לפני ההעלאה ובין אם אחריה. קשה מאוד לשרוד גם כשמקבלים קצבה של 3,270 שקל. אין ספק שהמינימום של הקצבה חייב להיות לפחות 5,300 שקל. על כך יש תמימות דעים בין כל ארגוני הנכים.

הפגנת נכים חוסמת את צומת עזריאלי בתל אביב. אהדת הציבור היא נכס חשוב (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

הפגנת נכים חוסמת את צומת עזריאלי בתל אביב. אהדת הציבור היא נכס חשוב (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

המחלוקת היא אך ורק על הטקטיקה. המאבק שהוביל הארגון "נכה לא חצי בן אדם", שאני חבר בהנהגתו, הוביל להסכם שהתגבש לחוק שנחקק בפברואר 2018. בהסכם הזה תמכו 34 ארגוני הנכים הגדולים בארץ. לראשונה, הקצבה עלתה במאות שקלים ואמורה לעלות בעוד כמה מאות שקלים בשנים הקרובות. בנוסף טיפלנו ואנחנו ממשיכים לטפל בנושאים רבים אחרים הקשורים לחייהם של אנשים עם מוגבלויות. העלות הכוללת של החוק היא 4.7 מיליארד שקל. טרם הגענו ליעד המיוחל שהוא גובה קצבת הנכות כגובה של שכר המינימום. אבל אי אפשר לקבל הכול מייד. המאבק להשגת היעד הזה נמשך, אבל בדרכים אחרות.

השנה מדינת ישראל ציינה 70 שנה להיווסדה. אם האבות המייסדים של המדינה היו מתעקשים ודורשים מן האו"ם הכול או כלום, קיים סיכוי שגם היום מדינת ישראל לא הייתה קמה. היסטוריה הוכיחה, שהאבות המייסדים צדקו. אני חושב שגם במאבק הנכים אנחנו חייבים ללכת בשיטת השלבים, כי אין דרך אחרת. ייתכן שאם בהפגנות האלה ישתתפו רבבות, המצב יהיה שונה.

מכל ההפגנות הנכים שזכורות לי מהשנים האחרונות, בהמונית ביותר השתתפו 3,000 איש. זו לא כמות האנשים שבאמת משפיעה על מקבלי החלטות. לרוב השתתפו בהפגנות כמה מאות ואפילו כמה עשרות אנשים. אבל מלבד העניין הכמותי, יש פה גם פגיעה מאוד קשה באהדת הציבור כלפי מאבק הנכים. בשיא המאבק, 85 אחוז מהציבור אהד אותו. זה משפיע על מקבלי החלטות הרבה יותר מעוד כמה מאות ואפילו אלפי מפגינים. אם חס וחלילה נאבד את אהדה הזאת בגלל הפעולות הלא-אחראיות של חלק מהארגונים, הנזק יגבר על התועלת באופן שקשה מאוד לשער אותו. הפגיעה הקשה הנוספת תהיה גם באמון מוסדות השלטון כלפי הנכים. כולנו מכירים את האמירה ש"הסכמים צריך לקיים". ההסכם – שלא היה אידיאלי אבל אופטימאלי – נחתם והפך לחוק. 320 אלף נכים הם 320 אלף עדים לכך שנכון להיום המדינה מקיימת אותו.

אחרי כמה הפגנות וחסימות, מארגניהן לא יכולים להציג שום הישג, ולו הקטן ביותר, שהצליחו להשיג ולשפר את מצב האנשים עם מוגבלויות. איך אומרים, לא צודק ולא חכם, ובעיתוי הלא נכון.

כולנו רוצים לשפר את מצב האנשים עם מוגבלויות בארץ, כולנו רוצים שכל נכה יחיה בכבוד ולא יצטרך לבחור בין תרופות ובין לחם. אבל כידוע הדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות והשטן מסתתר בפרטים הקטנים. לכן לפני שיוצאים להפגין או לחסום או לאיים על שר האוצר או על חברי הכנסת, צריך להסתכל במראה ולשאול: "האם הפעולה שאנחנו מתכננים לכל הפחות לא תזיק לנכים?" מי שמציג את עצמו כמציל, גואל ומושיע של ציבור הנכים, צריך לזכור שלהיות בהנהגה זו אחריות כבדה. מי שלא מסוגל לקחת על עצמו אחריות ומי שלא מסוגל לראות את התמונה בכללותה ולקרוא את המפה, עדיף שיפנה לאפיקים אחרים.

בעבודת נמלים הצלחנו להביא להישגים מאוד משמעותיים ולאחד כוחות. חבל להרוס את כל זה בגלל אנוכיות.

אשר רוכברגר הוא חבר ועד המנהל של העמותה "נכה לא חצי בן אדם" ממובילי מאבק הנכים, בעצמו נכה 100%

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf