אל באי ועידת פריז: אל תשכחו את עזה

כותבת אורחת: תניה הרי

ביום ראשון אמורים להתכנס במסגרת ועידת פריז שרי חוץ ודיפלומטים בכירים מ-70 מדינות כדי לדבר על שלום. על פי דיווחים מוקדמים, צפויה לצאת מהוועידה קריאה לכל הצדדים "להימנע מצעדים חד-צדדיים שינסו לקבוע מראש את תוצאות המו"מ על הסדר הקבע", שפת קוד דיפלומטית שמשמעותה בקשה מישראל להימנע מבנייה בהתנחלויות.

בעזה כבר אין התנחלויות, אבל מזה עשור ישראל נוקטת שם במהלך חד-צדדי ומסיבי, שמרחיק עוד ועוד את הסיכוי לפתרון בר-קיימא לסכסוך: בידודה המכאיב של הרצועה מהגדה המערבית ומהעולם. הקשרים שמרכיבים את החברה הפלסטינית בתחומים מגוונים – אקדמיה, משפחה, מוסדות תרבות, ארגוני חברה אזרחית, עסקים ומסחר – מושפעים עד מאוד מהמדיניות שנוקטת ישראל בכל הנוגע לתנועה בין עזה לגדה. לפחות מאז שנת 2000 (אם לא לפני כן), וביתר שאת מאז 2007, התנועה בין שני חלקי הטריטוריה הפלסטינית נעצרה לכדי מה שמגדירה ישראל כ"מינימום ההומניטרי". הומניטרי זה יפה, אבל לא זה המסד שעליו בונים מדינה.

> ההבדל העקרוני בין העבריינות (לכאורה) של נתניהו וגטאס

בידודה של עזה מהעולם, ובמיוחד מהגדה המערבית, הביא לנסיקה דרמטית בשיעורי האבטלה בה, באחוזי העוני, בתלות בסיוע בינלאומי, וכמובן שגרם גם לחוסר יציבות. מדהימה העובדה שהדברים לא עולים על סדר היום כמעט, אלא רק מיד לאחר עוד סבב לחימה נורא, ובשמונה השנים האחרונות היו שלושה כאלה. הדיסוננס הזה בולט עוד יותר על רקע האמירות של בכירים במערכת הביטחון הישראלית, שמצוקה בעזה אינה אינטרס ביטחוני ישראלי.

רוב העולם, לבטח המתכנסים בפריז, מוסיף להתמקד בהתגלמות הגשמית והבולטת ביותר של הכיבוש – ההתנחלויות בגדה המערבית – אך אסור להתעלם מהפיצול של הטריטוריה הפלסטינית. אסור גם להתעלם מנוכחות חמאס, או מכל פעולה של צד כלשהו, שמטרתה פגיעה באזרחים. אבל המציאות שבה שני מיליון פלסטינים סמויים ושקופים מודרים מהדיון ונותרים מאחור היא גם עוול מוסרי וגם חבית חומר נפץ.

רק השבוע רחובות עזה מלאו מפגינים שיצאו נגד המחסור החמור מהרגיל בחשמל. החשמל בעזה מגיע משלושה מקורות – ישראל ומצרים מוכרת לה חשמל, וברצועה תחנת כוח בודדה – ומה שיש רחוק מלענות על הביקוש. בעוד אוכלוסיית עזה צומחת במהלך השנים, ועמה צורכי החשמל שלה, כמות החשמל שמסופקת לה לא השתנתה.

דבר שאולי פחות ידוע לגבי עזה הוא שהדרישה הגבוהה לחשמל נובעת מכך שמדובר בחברה מודרנית. כשהחשמל חוזר, צעירים ממהרים לטעון את הטלפונים הסלולריים ואת המחשבים הניידים שלהם; משפחות ממלאות את מכונות הכביסה; מפעלים מחדשים את פסי הייצור; האור חוזר אל בתי הספר, אל האוניברסיטאות ואל בתי העסק. בתי החולים, שזקוקים לאספקה יציבה וקבועה של חשמל ליחידות לטיפול נמרץ, בין אם למבוגרים או לפגים, רוכשים כמויות גדולות של סולר מישראל, כדי להפעיל את הגנרטורים שמאפשרים להם לפצות על החסך ברשת.

הקשר של ההתנתקות

הזעם הגואה השבוע בשל הפסקות החשמל הארוכות במיוחד הוא זעם על ההשכחה, על ההזנחה, הוא נובע מהידיעה שהפוטנציאל להתקיים כחברה מתפקדת לא מתממש, בעוד ששאר העולם ממשיך בדרכו. התיאורים נוכחים בכל שיחה עם אדם מעזה – על הקרקוש המתמיד של הגנרטורים, על התסכול מההפרעה המתמדת ליום העבודה, לחיי היומיום. השבוע החברה העזתית איבדה את הסבלנות ויצאה לרחוב. בינתיים, האלימות מופנית כלפי פנים, אבל עד מתי?

> לאן נעלם חמאס בנאום של קרי?

יש בישראל מי שרואים את הדברים אחרת. לאחרונה, שר החינוך נפתלי בנט הכריז ב-CNN כי כבר "יש מדינה פלסטינית, שהוקמה ב-2005 ברצועת עזה". על פי בנט וחבריו להשקפה, החותרים לסיפוח הגדה, או לפחות חלקים ניכרים ממנה, העניין הזה של עזה הולך בדיוק לפי התכנון.

ב-2004, כאשר עו"ד דב וייסגלס, אז יועצו הבכיר של ראש הממשלה אריאל שרון, הסביר שתוכנית ההתנתקות נועדה להקפיא התהליך המדיני לתקופה בלתי מוגבלת, או במילים אחרות שבידודה של עזה מהגדה המערבית יחסל כל סיכוי לשלום, משמעות הדברים לא הייתה ממש ברורה. בשקט, בשטח, זה בדיוק מה שקרה: ישראל אכפה מגבלות הולכות וגדלות על תנועה וכך החלה פורמת את מארג החברה הפלסטינית: מכת מוות לתקווה כי יבוא פתרון של שלום לסכסוך. חמאס וירי הטילים שלו בוודאי שלא סייעו לקירוב השלום, אך במקביל, בנט ודומיו מקווים שתמשיכו לשכוח את מיליוני התושבים בעזה, שרק חפצים בחיים.

עזה רחוקה מאוד מאולמות ועידת פריז, אך ביום ראשון על משתתפי ועידת השלום לחשוב גם עליה ולא להסתפק רק במה שעיניהם רואות סביבם. אחרת נסיעתם תהיה לשווא, גם אם היא לעיר האורות היפה.

תניה הרי היא מנכ"לית ארגון גישה. הפוסט פורסם במקור באנגלית באתר 972+

> "נתניהו הורס לנו את הבתים כדי לכסות על הסיגרים והשמפניה"