הטור הזה (כמעט) לא ידבר על חוק הלאום, חוק מקומם ככל שיהיה. הטור גם (כמעט) לא יזכיר את הפרובוקציות היומיומיות של מירי רגב או את דברי החנופה של בנימין נתניהו לימין הקיצוני. הטור הזה יבקש מקוראיו להפסיק לעשות זאת גם.

כאשר אריאל שרון קידם את תכנית ההתנתקות בשנת 2005, התקשורת התגייסה לטובתו במהלך שזכה לכינוי 'אִתרוג'. אמנון אברמוביץ' טען כי "שרון הוא היחיד שיכול לעשות את ההתנתקות, לכן אני חושב שצריך לשמור עליו כמו על אתרוג, גם עם קופסה אטומה, גם עם ספוגית וגם עם צמר גפן". התחושה היתה שהתקשורת נותנת לשרון לקבוע את סדר היום ואינה מעוניינת להפריע לו להשלים את התכנית, גם אם התכנית הזו היתה ספין שנועד להשכיח מהציבור את החשדות הפליליים נגד ראש הממשלה.

ההסבר הרווח היה פוליטי: התקשורת שמאלנית ומעוניינת להגן על מנהיג שמקדם פינוי התנחלויות. הסבר אחר היה דווקא מסחרי: בהתייחסה לעניין זה, טענה אילנה דיין כי "התקשורת היא כמו קייטרינג: העם עייף, רוצה שקט, גם אנחנו, ואנחנו נותנים לו את מבוקשו, בדיוק כמו שהתקשורת נותנת לצופים תוכניות מציאות ודוגמניות להירדם מולן בלילה. לא כי היא שמאלנית".

מירי רגב נואמת. במקום להתעלם, התקשורת משחקת את המשחק שלה (צילום: יוסי זלינגר / פלאש90)

סערת חוק הלאום של קיץ 2018 מוכיחה שההסבר של דיין היה הנכון. מה שאנו עדים לו בשנים האחרונות, ובקיץ האחרון ביתר שאת, הוא תקשורת מרכזית שמאתרגת את ההנהגה – אלא שהפעם האתרוג הוא מימין, ולא משמאל. הרי אין דבר שממשלת הימין הזו, שלא עשתה ולו צעד מדיני אחד מאז כינונה, יכלה לייחל לו יותר מאשר דיון מחודש – ולמעשה נעדר כל משמעות פרקטית – בשאלת יהדותה של המדינה (שגם איננה באמת מוטלת בספק). בכך שהיא מאמצת בחום את ה'סערה' הדרמטית הזו, כמו 'סערות' רבות אחרות, התקשורת מאפשרת לימין לקבוע את סדר היום התקשורתי, ובכך היא מועלת בתפקידה בדיוק כשם שמעלה בו בשנת 2005. כאשר היא נותנת במה מרכזית לפרובוקציות מכוונות, היא מסייעת לימין לא רק להסית כלפי אוכלוסיות שלמות בישראל, אלא גם להסיט את השיח הציבורי למקומות שנוחים לימין בכלל ולפוליטיקאים מסוימים בפרט.

ברור לחלוטין כי חקיקתו של חוק יסוד שנוי במחלוקת הוא אירוע שיש לסקר בהרחבה. ועדיין, מדי יום התקשורת נגררת, וכולנו אחריה. היא נגררת אחרי מירי רגב כאשר היא ממהרת לתת כותרת ראשית לאמירתה האווילית כי "זה שהשמאל חבר לערבים זה אבסורד. אני בטוחה שרבין (ראש הממשלה אשר הוביל קואיליציה אשר נשענה על תמיכת המפלגות הערביות – א.כ.) מתהפך בקברו"; בדיוק כשם שהיא נגררת כאשר היא מעניקה לרגב כותרות ראשיות ללא הרף, אף על פי שידוע כי כל איומיה לשלול תקציבים ממוסדות תרבות מסיבות שקשורות לתכנים אמנותיים הם איומי סרק חסרי תוקף חוקי. רגב רוצה לדבר? שתדבר. התקשורת אינה חייבת לסקר אותה כל עוד היא אינה מובילה מהלך בעל ערך חדשותי. וכאשר היא מסקרת את הפרובוקציות שלה, עליה להכיר בכך כי יותר מאשר היא מספקת מידע, היא למעשה משתפת פעולה עם קמפיין הבחירות הפנימיות של רגב לרשימת הליכוד לכנסת הבאה.

כי האמת היא שחברי כנסת ושרים מימין החלו להתנהג כמו חבורת ילדים שמציקים כדי למשוך תשומת לב. הם יוצאים באמירות חסרות כל בסיס ונטולות כל הבנה – וממש לא בהכרח מתוך טיפשות – על מהי דמוקרטיה, מהו תפקידו של בית המשפט העליון, או מהו תפקידה של מדינה. ואילו אנחנו משחקים לידיהם כשאנחנו עונים להם, גם אם אנחנו חושבים שאנחנו עושים את זה בלעג או בביקורת שמסבים לנו רגע של נחת. אמנם, כפי שטענתי בטור קודם, עם טעויות והטעיות חשוב להתמודד על ידי בדיקת עובדות והעמדת דברים על דיוקם. אבל כמו עם ילדים, לפעמים עדיף פשוט להתעלם.

כל זה נכון במיוחד כאשר התקשורת עצמה נתונה להתקפות פוליטיות חסרות תקדים. ערכים של איזון, אובייקטיביות וסיקור הוגן הם הכרחיים לדמוקרטיה, בדיוק כמו חופש ביטוי לכולם, ימנים ושמאלנים כאחד. אבל בעידן שבו נדמה כי יש כאלו שהפסיקו לשחק לפי הכללים הישנים, גם כלב השמירה צריך להתחיל לנשוך בחזרה.

ד"ר אלעד כרמל הוא פוסט-דוקטורנט החוקר תיאוריה פוליטית והיסטוריה של רעיונות