newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הבעיה עם 'לה פמיליה' לא מתחילה במגרש הכדורגל ולא מסתיימת בו

חשבנו שמקרה האלימות הקשה ביותר שידע הספורט הישראלי מזה שנים יפתח סוף-סוף דיון ציבורי רציני בנוגע לאלימות הקיצונית של הארגון כלפי ערבים, שמאלנים וזרים שברגיל מושתקת מחוסר עניין הציבור? אז חשבנו

מאת:

כותב אורח: אסף מרציאנו

במוצאי שבת ננעץ פטיש בראשו של אוהד הפועל תל אביב. פטיש עם צד חולץ. כזה עם קצה חד ומפוצל.

החשודים בתקיפה המתוזמנת, אשר ככל הנראה לא הגיעה כתגובה ישירה לאיזשהו טריגר מיידי, אלא יותר כמהלך נקמה מתוכנן מראש, הם חברים בארגון "לה פמיליה". אותו ארגון שהצית את משרדי בית"ר ירושלים כתגובה להחתמת שחקנים מוסלמים, אותו ארגון שרואה בעצמו שותף מלא ופעיל בקואליציה הגזענית, לאומנית, שונאת נשים ואלימה שכוללת את להב"ה-אל יהוד-מרזל-הצל-בן גביר. בינתיים אף לא אחד מהמוזכרים למעלה, שברגיל חרדים להפקרת דם יהודי, הגיב לאירוע. כולל שרת התרבות והספורט.

היא במקום זאת מצאה לנכון להתפייט, בערב שמחת תורה, בעמוד הפייסבוק שלה על כוחו של העם היהודי ואהבתו לתורה, כמקור שרידותו. אגב, תגובתה של שרת הספורט הגיעה רק לאחר יומיים וחצי, במוצאי החג. שם סיפקה כמה שורות, כביכול תקיפות, אולם במהותן גנאריות ונטולות הקשר. וההקשר במקרה זה הכרחי בכדי להבין את משמעויותיו המלאות של האירוע. כך למשל, על אף דיווחי המשטרה, היא לא הזכירה בתגובתה ולו פעם אחת מילה חסרת משמעות כמו "לה פמיליה".

> הטיפול התקשורתי בתופעת הגזענות בספורט: שטחי, לא מקצועי, מתקרבן

מתפייטת, מתחמקת. מירי רגב (אקטיבסטילס)

מתפייטת, מתחמקת. מירי רגב (אקטיבסטילס)

פטיש בראש, ועדיין שום דיון ענייני

באופן כללי, אלימות בין ארגוני "אולטראס" (הגרעין הקשה והמוביל של אוהדי הקבוצות) היא דבר שקיים בכדורגל. והאוהד שהותקף היה חלק מזה. ועדיין מדובר באירוע חמור יותר קטגורית. לאלימות בין מועדוני אולטראס יש קודי התנהגות. ובישראל, גם בהשוואה למדינות אחרות, גבולות היריבות ברורים. לעומת זאת, כפי שדיווחה המשטרה, התקיפה ביום שבת לא אירעה במהלך קטטה ספונטאנית ולא בלהט הרגע. התוקפים תכננו. הם עקבו. הם המתינו לרגע שחבריו יתפזרו. הם נערכו עם כלי נשק. והם הוציאו לפועל. גם במונחי אולטראס נחצה פה כל קו אדום. על כך תעיד התמיכה לה זוכים אולטראס "הפועל", מצד ארגוני אולטראס בארץ ובעולם.

לפני מספר חודשים המדינה כולה סערה בעקבות ה"בושות" ש"לה פמיליה" ונספחיה גרמו בבלגיה. לרגע היה נדמה כי העיסוק האובססיבי בהסברה, יהפוך סוף סוף למהותי. כזה שיאפשר דיון רציני בעובדה שבהשפעת אותו ארגון, בקבוצה המייצגת את בירת ישראל לא שיחק עד כה שחקן ערבי. וכזה שיאפשר דיון רציני בנוגע לאלימות הקיצונית של הארגון כלפי ערבים, שמאלנים וזרים שברגיל מושתקת מחוסר עניין הציבור. אבל תקוות לחוד ומציאות לחוד. הדיון הציבורי נדם ותוצאות אין. הפראיות שבאירוע הנוכחי היא לא מקרית. והיא חייבת לעצור את ההתכופפות הדמומה קדימה של מוסדות הספורט והמדינה בפני אותו ארגון. ההימנעות מגירזון חד משמעי שלו עד כה, סיפקו לו את הלגיטמציה להמשיך להיות מה שהוא.

הספורט, ולא בפעם הראשונה משמש כמראה לתהליכים חברתיים. ערכים והלכי רוח חודרים לעיתים קרובות לתוך מגרשי הספורט. הסיטואציה הפוליטית הנפיצה בשנתיים האחרונות הגבירה את טשטוש הגבולות בתוך "לה פמיליה" בין היותם ארגון אוהדים לאומני בסופי שבוע, לבין תפקידם בשער ימות השנה, כמגיני היושבים בארץ מפני ערבים, שמאלנים, מהגרים וכן הלאה. אותו טשטוש שמקורו מחוץ למגרש, ואי הגדרת הגבולות על ידי הגורמים הרלוונטיים, הם כנראה אלו שבסופו של דבר הכשירו את הקרקע לנעיצת הפטיש. הרי אויב, הוא אויב הוא אויב. וכך גם האמצעים לחיסולו.

אתמול התקיים המשחק בין בית"ר ירושלים לבני סכנין. בשגרה מדובר בחבית נפץ. במציאות העכשווית זה הרגיש לקראת ביקוע אטומי. היתה בי לפני המשחק תקווה קטנה ומנותקת מהמציאות: שאוהדי בית"ר על שנאתם לסכנין, ואוהדי סכנין על שנאתם לבית"ר, יניחו בצד את האיבה, ולרגע קט, לשנייה וזהו, יצאו בקריאה מפוארת ומרגשת כנגד האויב המשותף והאמיתי  של שניהם- "לה פמיליה". ויראו בפעם המי יודע כמה, שספורט יכול גם לשנות לטובה.

התבדיתי.

 אסף מרציאנו הוא סטודנט סטודנט לתואר שני במחלקה לתקשורת בבר אילן, עוסק במסגרת לימודיו ביחסים בין תקשורת, ספורט, חברה ותרבות.

> ההכרעה בתוך 24 שעות: פיפ"א תקועה בין העוצמה הסעודית ללחץ הפלסטיני

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf