כפלסטינים, במקום להתעסק בגינויים אנחנו צריכים להיאבק בכיבוש
הייתי מעדיף שהסכסוך ייפתר על כוס קפה. אך כל עוד זה לא קורה מחובתנו להזכיר מי הכובש ומי הנכבש, ומי יצר מציאות שבה האופק הפוליטי היחיד של הצעירים הוא לדקור בלי חשבון. במקום לגנות תנסו לדמיין איך נראים החיים שלהם
כותב אורח: עבד אבו שחאדה
אינני יודע כיצד להתחיל מאמר של ביקורת על מישהי מבני עמי שכותבת כך: "הדוקרים הפלסטינים ברחובות הם משתפי פעולה עקיפים של הכיבוש, גם אם אינם מודעים לכך. הם כלי בידי הכיבוש לדגול בצדקת דרכו. הם לכל היותר אנשים חסרי מודעות פוליטית או אפילו שפיות".
כיצד יכולים אנשים שחיים בנחת – שמאבקם מתנהל ללא מעצרים מנהלים, ללא תאי בידוד וללא העלבות יום-יומיות במחסומים – להעביר ביקורת על מי שמגיל צעיר מרגישים על בשרם מה משמעות החיים תחת אכזריות של כיבוש חסר רסן?
הכותבת, סאוסן חליפה, בהחלט צדקה כשקבעה שאין ביכולתנו להיכנס לנעליהם של הדוקרים ושלא נוכל להבין את המצב בו הם נמצאים. אבל אני כן יודע שמחובתו של כל עם נכבש לדאוג לאינטרסים שלו, ולא לאינטרסים של העם שכובש אותו.
אני אוכל לתת פרשנות אקדמית, ברוח דבריהם פרנץ פאנון ואלבר ממי, על האופן שבו האליטה הבורגנית של הנכבשים פועלת בעקיפין למען שמירת מעמדה הנוח לעומת בני המעמדות הנמוכים יותר. אך שלא כמו הכותבת אני לא ארשה לעצמי לחלק תעודות שקובעות מי לגיטימי ומי לא, כי אני יודע שתפקידי בשחרור הלאומי הוא לא לדאוג לנוחות של הכיבוש. תפקידי הוא להשמיע את קולם של אלו שחיים את חיי הייאוש והסבל, אותם אנשים שלולא האירועים של חצי השנה האחרונה קולם לא היה נשמע.
> הדוקרים אינם שותפים למאבק הפלסטיני / סאוסן ח'ליפה
אני מסכים עם חליפה שאסטרטגית פעולות היחידים האלימות לא טובות למאבק. בכלל הייתי מעדיף שהסכסוך ייפתר דרך משא ומתן על קפה. אך כל עוד זה לא קורה מחובתנו להזכיר מי הכובש ומי הנכבש, מי בעל האמצעים ומי חסר האמצעים. הזירה המוכתמת בדם בטיילת יפו, 8 במרץ 2016 (צילום: יותם רונן/אקטיבסטילס)
אינני יודע מה לגיטימי ומה לא. אך מה שבטוח הוא שהכיבוש עצמו לא לגיטימי. שלמדוכאים יש פריווילגיה לא להיצמד למערכת הכללים המוסרית שקבע הכובש. האבן היא לא סימבולית. היא גם לא מיוחדת. התפקיד שלה הוא להוות כלי במאבק נגד הדיכוי, כאשר אין ברירה. אבל הגיע הזמן להפסיק לקדש חפצים ולהתחיל להתרכז במטרה. והמטרה היא שחרור לאומי. יתכן שלא נסכים לגבי האופן בו עלינו לפעול אך צריך להכיר בעובדה שתופעת הילדים שרצים לדקור נוצרת מתוך וואקום פוליטי, ובגלל האליטה הפוליטית של העם הפלסטיני שלא קידמה את המאבק לשום מקום מאז אוסלו. האמת הקרה היא שאותה אליטה פוליטית לא רוצה לשלם את מחיר המאבק והוויתור על הנוחות הכלכלית העכשווית שלה.
אפשר לעשות רומנטיזציה למאבק בכיבוש בדרכים שהן "לגיטימיות", אפשר לדבר על "אי אלימות". הבעיה היא שזה אף פעם לא עבד. ההיסטוריה מלמדת שכל אבות תורת המאבק הבלתי-מזוין, ממנדלה שהיה ראש הזרוע הצבאית של ה-ANC ועד למהטמה גנדי, לא היססו להשתמש בכלים "לא לגיטימיים" בעת הצורך.
מי שאשם הוא לא הדוקר. מי שאשם הוא זה שיצר מציאות שבה האופק הפוליטי היחיד של הצעירים הוא לדקור בלי חשבון. מי שאשם הוא מי שכובש עם אחר. מי שאשם הם אותם אנשים שמסרבים לראות בילדים האלה כקורבנות. ילדים שגדלו בצל תאי המעצר והבידוד. לו היה צדק בעולם במקום לשפוט את אותם ילדים היינו מנסים להבין את המציאות שאליה הם נקלעים, אך במקום זאת אנו עסוקים בלהעביר עליהם ביקורת ולערער על הלגיטימיות שלהם במאבק. בשל כך אני מאד מעודד את כל אלו שעסוקים בגינויים לשאול את הצעירים אם אפשר לנהל חיים נורמליים אחרי כמה ימים בחדרי העינויים של השב"כ.
אני מסכים עם חליפה שאסטרטגית פעולות היחידים האלימות לא טובות למאבק. בכלל הייתי מעדיף שהסכסוך ייפתר דרך משא ומתן על קפה. אך כל עוד זה לא קורה מחובתנו להזכיר מי הכובש ומי הנכבש, מי בעל האמצעים ומי חסר האמצעים. ובשום פנים באופן אין לאף אחד מאתנו שום עליונות מוסרית שמתירה לנו להטיף למוחלשים ביותר בעם הפלסטיני כיצד להתנהג. הברבריות לא נמצאת שם אלא אצל האליטה הישראלית, זו שיושבת במגדלי יו ומגדלת רוצחים בחליפות שבלחיצת כפתור אלגנטית הרגו מאות תינוקות פלסטינים במלחמה האחרונה בעזה.
כשגנדי נשאל מהן דרכי המאבק הלגיטימיות של עם נכבש הוא תיאר זאת כאישה שעוברת אונס וטען שאם אישה עוברת אונס זה מאד לגיטימי מצידה להוציא את העין של האנס. האם להוציא עין למישהו זה לגיטימי? כמובן שלא. אבל בזמן של חיים תחת דיכוי המחויבות המוסרית הראשונה במעלה היא לסיים את הדיכוי.
עבד אבו שחאדה הוא יפואי פעיל בל"ד וסטודנט לממשל וחברה במכללה האקדמית תל אביב יפו.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
