הימין בישראל לא מגן על "הנייחים". הוא מגן על הכיבוש

גדי טאוב מעצבן את השמאלנים כמו שדוברים אסלים של הימין לעולם לא יוכלו. הוא חצה את הקווים, הוא שולט ברזי השפה האינטלקטואלית של השמאל, ויותר מכל, הוא זוכה להפיץ את דעותיו על דפי עיתון "הארץ" היוקרתי (למרות הבוז הגלוי שלו כלפי העיתון הזה, ההזוי בעיניו). אם ״הארץ״ היה מפסיק לתת במה לטאוב והוא היה עובר לכתוב ב״ידיעות אחרונות״ או ב״ישראל היום״, אין ספק שהרבה מן ההשפעה המטרידה שלו היתה מתפוגגת. הציפיות ממנו היו ברורות יותר: לא עוד לכאורה מבקר פנימי של השמאל, אלא – מה שפשוט יותר למידור ועיכול – טוען מטעם הימין, אמנם אחד שנראה כמו היפסטר, אבל ימני. כל עוד זה לא קורה, רבים מרגישים שחשוב להגיב לטענותיו של טאוב ובכללם הח״מ.

מגיבים כמו שלמה אבינרי התווכחו עם הטענה הנוכחית של טאוב ש"האליטות הליברליות" שולטות בחברה "באמצעות מוסדות לא־נבחרים כמו מערכת המשפט, האקדמיה והתקשורת". זה בעיני דיון מעניין וחשוב עבור השמאל. במקום להתווכח עם טענתו של טאוב, אני אנסה להכניס אותה להקשרה האידיאולוגי וההיסטורי, ובתוך כך גם להגיד כמה דברים על מעמדו המיוחד של טאוב בזירת המאבק הפוליטי-אינטלקטואלי בישראל.

הטענה הנ"ל של טאוב היא טענה נפוצה מאד כיום. מפיציה הם תנועות הימין הפופוליסטי החדש במדינות העולם, ה"אלט רייט" האמריקאי, ואצלנו הימין המתנחלי. אחרי עשור שבו תנועות כ"אם תרצו", עיתונים כ"מקור ראשון" ו"ישראל היום" ושאר דוברי הימין מפמפמים את הטענה הזאת, טאוב מדברר אותה מעל דפי עיתון "הארץ" וכך מעניק לה תוקף חוצה מחנות. את ההצלחה שלו יש לייחס למדיניות העמימות של טאוב: הוא לא מזדהה כדובר ימין, אלא להפך, הוא מייצר מצג של ויכוח "בתוך השמאל" וקריאה פנימית לחשבון נפש: "בדמוקרטיה צריך לשכנע את ההמונים" ולא ללעוג להם, הוא מוסיף בזעם, "אין צורך להשאיר מאבק חשוב זה רק בידי הימין".

המסר של טאוב זהה לזה של שמעון ריקלין, המצייץ על שופטי העליון שהם "גנבי הדמוקרטיה הישראלית", אלא שטאוב משתמש בלשון גבוהה ובפרספקטיבה גלובלית. הגלובליזציה, אומר טאוב, יצרה הבחנה מעמדית בין מיעוט נייד לרוב נייח. הניידים הם האליטה השלטת וגורם אנטי דמוקרטי, כי "כדי לממש את חזונו ולקדם את האינטרסים שלו צריך המיעוט הנייד להוציא את הכוח הפוליטי מידיו של הרוב הנייח". תובנה זו היא ראשית  – נכונה, שנית – לא מקורית, שלישית – מניפולטיבית.

טאוב משאיל את הטענה הזו, ללא קרדיט, מן האינטלקטואלים של השמאל הפרוגרסיבי, מושאי ביקורתו, שהגו רעיונות כמו "מדרג הניידות הגלובלי" מאז סביבות המילניום (זיגמונט באומן, "גלובליזציה: ההיבט האנושי", הקיבוץ המאוחד 2002). באופן כללי, טאוב מאמץ את התובנה המשותפת לאינספור גרסאות של הביקורת על הגלובליזציה הניאו-ליברלית: שהיא מרחיבה פערים כלכליים ותרבותיים בין ניידים לנייחים, בין "עובדי הידע" ל"פרקריאט", המעמד של העובדים הארעיים, בין תושבי "הערים הגלובליות" ו"הפריפריה הגלובלית" ועוד ועוד מושגים. תהליכי הקיטוב וההדרה האלה, טוען השמאל הפרוגרסיבי בעקביות, מסכנים את הלכידות החברתית ואת מוסדות הדמוקרטיה. עלייתו של הפופוליזם האנטי-ליברלי כיום מוכיחה את נכונות הטענות האלה, שטאוב מאמץ בצדק אך מבלי לאזכר.

טאוב מתעלם מהמקור של הטענות האלה. זה נוח לו. השמאל הפרוגרסיבי היה זה שהקדים להתריע על הבעיה. הוא גם זה שיזם את המחאה הפופוליסטית כנגדה: תחילה עם "תנועת האנטי-גלובליזציה" של המילניום (שהגיעה לשיא השפעתה במהומות סיאטל 1999); מאוחר יותר עם תנועת האוקיופיי, כולל המחאה החברתית של 2011 בישראל; וכיום עם פוליטיקאים כברני סנדרס וג׳רמי קורבין. הפופוליזם השמאלי יוצא נגד שליטתו של המעמד הנייד, אבל הביקורת שלו מתמקדת בניידים מסוימים: באליטות של הקפיטליזם הגלובלי (תאגידים רב-לאומיים, המוסדות הפיננסיים הגדולים, ארגון הסחר העולמי וכיו״ב) ובאליטות הפוליטיות והאחרות שהשתתפו בהשלטת הסדר של השוק. ברוח פרוגרסיבית דומה, המחאה החברתית בישראל סימנה את ה"טייקונים" ואת "ההון-שלטון-עיתון". אבל כישלונו המתמשך של הפופוליזם השמאלי לשנות את כיוון הגלובליזציה, לבלום את הקיטוב בין ניידים לנייחים, פינה את הבמה להשתלטות הימין על המחאה. מאמריו של טאוב לוקחים חלק בהשתלטות זו.

טאוב המוקדם, לשעבר איש השמאל החברתי, ראה כמדומני בשלילה את מגמת ההפרטה ותמך במדיניות סוציאל-דמוקרטית. כעת הוא מדברר תנועה שאין בינה לבין סוציאל דמוקרטיה דבר, תנועה שמנהיגיה הם טייקונים כדונלד טראמפ ודמויות אולטרה-קפיטליסטיות כסטיב בנון. כאשר הימין השתלט על המחאה, האליטה שכנגדה מופנה הדחף הפופוליסטי הוגדרה מחדש: לא עוד הטייקונים והשווקים, אלא השמאל הפרוגרסיבי. אותו שמאל, שהנהיג את ההתנגדות העממית לטייקונים, זוהה כאליטה נצלנית שאת השפעתה ואת ערכיה יש למגר.

תוך שימוש בשפת השמאל, טאוב מקדם תפיסה ימנית ולפיה הניידים שלקחו את הדמוקרטיה כבת ערובה הם ארגוני זכויות אדם, פעילי הפוליטיקה של הזהויות, עיתונאים, מרצים פוסט-ציוניים, משפטנים ליברלים, אמנים וכדומה. טאוב שותק לגבי מקומם של "ניידים" שלא באים מהשמאל הפרוגרסיבי. הוא שותק לגבי מקומם של מנהלי תאגידים, ראשי בנקים, איילי תקשורת, גרעיני השליטה, ה-1%, פרקליטים, מתווכים, מומחי יח"צ, ה"מחוברים", פוליטיקאים מושחתים, יחסי הון-שלטון וכיוצא באלה. פה טאוב ובנון זהים.

לא פחות מטריד הוא הניסיון של טאוב להחיל את הטיעון שלו על המקרה הישראלי: "המשפטנים נהפכו… לסוכנים פעילים של גלובליזציה, ואצלנו אף לחוד החנית של האליטה הניידת". את תפקידה האידיאולוגי של הטענה הזאת צריך להבין בהקשרה של המתקפה הממשית שהימין מנחית בעשור האחרון על נטיות ליברליות בבתי המשפט, כמו גם בחינוך, באקדמיה ובתרבות. מובילי המתקפה, אנשים כגון איילת שקד, נפתלי בנט, מירי רגב ויריב לוין מצדיקים את עצמם בטענה שהגורמים הליברלים המותקפים, במילותיו של לוין, "פועלים על מנת לכפות את ערכיהם ואת השקפת עולמם באמצעות שליטתם במערכות שאינן נבחרות". אכן, זהו הנרטיב הפופוליסטי שטאוב מדברר.

אבל בניגוד למה שטאוב טוען, המתקפה האנטי-ליברלית בישראל לא נובעת מהתנגדות הנייחים לפגעי הגלובליזציה אלא ממשהו אחר. בהשוואה לחששות שמניעים את תמיכת הנייחים הבריטים בברקזיט, למשל, בישראל אין שאלה של הגירה המונית המאיימת על מקומות עבודה וזהות לאומית מסורתית, או של נסיגת הדמוקרטיה הלאומית בפני מוסדות על-לאומיים כמו האיחוד האירופי. בישראל, לחילופין, "האליטה החילונית ליברלית" – כפי שמכנה אותה הימין הרדיקלי בישראל  – מותקפת מסיבה יותר פשוטה ויותר מקומית: התנגדותה לכיבוש. לא צריך להיות אינטלקטואל גדול בשביל להבחין שהפופוליסטים שלנו הם אנשי הימין המתנחלי הפועלים לסלק את מתנגדיהם מעמדות השפעה. לטענה של הימין, ולפיה האליטה הליברלית חותרת תחת רוב העם התומך באג'נדה לאומנית וניצית, יש מבנה פופוליסטי, אבל לא מדובר פה באינטרס ובשפה של ה"נייחים" באירופה או באמריקה, אלא באינטרס ובשפה של המתנחלים.

הטעות של טאוב בזיהוי התופעה מייצרת, במודע או שלא, מניפולציה אידיאולוגית. כאשר טאוב טוען שמקורה של ההתנגדות לכיבוש, ללאומנות יהודית, ול"מהפכה הציונית השנייה" של "אם תרצו" הוא באג'נדה פוסט-לאומית מבית היוצר של המעמד הנייד, כאשר הוא מתעלם מכך שהיא פירוש חלופי אותנטי למהו ישראלי, לאומי, וציוני, הוא מעניק שכבה נוספת של לגיטימציה למהלך ההשתלטות של שקד, בנט, אם תרצו והימין המתנחלי על השיח. המסר שלו הוא: אם את/ה נגד הכיבוש, את/ה לא לגמרי ישראלי/ת.

גדי טאוב הוא איש ימין הנמצא בעמדת השפעה נדירה, במרום בימת הדיון האינטלקטואלי של השמאל. משם המניפולציות שלו עלולות להמשיך לכרסם בשמאל הפרוגרסיבי מבפנים.

ד"ר רמי קפלן הוא תושב תל אביב, סוציולוג באוניברסיטה הפתוחה ופעיל פוליטי.