כותבת אורחת: שירה וילקוף

ערב ראש השנה תש"י. אגף התכנון, הגוף הממשלתי שהוביל את מפעל עיירות הפיתוח, משגר איגרת "שנה טובה" המאחלת "שנת תכנון ובנין, יסוד ערים חדשות, פיתוח חקלאי בנגב ובגליל'.

בתחתית הגלויה מתנוססת חתימתו של קברניט הפרויקט, האדריכל הבכיר אריה שרון. הימים ימי הזוהר של מפעל ההתיישבות העירוני: תקוות רבות נתלו בערים החדשות הללו, מכונת המגורים שהבטיחה ליצור את האדם הישראלי החדש מתוך גלי העלייה האדירים.

מקריית שמונה ועד באר שבע, הנקודות האדומות על המפה מעידות על הדרמה הגדולה שהתחוללה באותן שנים. הנוף המרוקן מ-1948 מתמלא כעת בכמטה קסם ב"ערים חדשות", משובצות בתוך שטחי חקלאות ירוקים בגליל ולתוך המדבר. 25 ערים חדשות הוקמו עד 1956, בתוך שמונה שנים בלבד, ואוכלסו ברבבות מהגרים.

> ועכשיו אצל הפלסטינים: העיר החדשה רוואבי היא דיסנילנד צרכני בחסות הכיבוש

שנה טובה מאגף התכנון (מקור: הארכיון הציוני המרכזי)

הערים החדשות לא היו המצאה ישראלית, בניגוד למה שנהוג לחשוב. הן היו חלק ממגמה בינלאומית, new towns, שביקשה ליצור סביבות מגורים מודרניות ומשוכללות כבסיס ליצירת חברה לאומית חדשה, בריאה ומשגשגת לאחר המלחמה העולמית. "ערים חדשות" הוקמו מיפן ועד ברית המועצות, מצרפת ועד בריטניה. מפעל הפיתוח הישראלי היה מרשים בקנה מידה בינלאומי, וישראל חגגה את הפלא של עצמה היטב בארץ ובעולם, כעדות נוספת לצדקת דרכה.

רק בשנות השישים החלו להתעורר השאלות הקשות על ההגיון המרחבי, כלכלי, חברתי ופוליטי של הנקודות האדומות על המפה. משדעך טרנד הערים החדשות העולמי, נותרה ישראל עם עיירות הפיתוח.

אבל באותו רגע של ראש השנה תש"י, הערים הן עדיין ערים חדשות ומבטיחות, טרם הפיכתן למה שהוא היום עיירות פיתוח, למצע שעליו יכוננו יחסי מרכז-פריפריה ולשם נרדף לכאב, עוול ולקיפוח מתמשך של תושביהן.

שירה וילקוף היא דוקטורנטית להיסטוריה של התכנון וחוקרת את ראשית מחשבת התכנון הישראלית.

> התוכנית להקמת יישובים קהילתיים בנגב רעה לערים, לבדואים ולסביבה