הדיסוננס הקוגניטיבי של נתניהו מול עבאס וחמאס

קוראים לזה דיסוננס קוגניטיבי. מדיניותו של נתניהו הסתבכה בשורה של סתירות אסטרטגיות עמוקות. יתר על כן, הסתירות הללו חודרות מעבר למהלכים מדיניים. הן נוגעות לעיקרי אמונה, לתיאולוגיה הפוליטית שלו.

כפי שנתניהו אמר בישיבת סיעת הליכוד, כוח הוא מרכיב מרכזי ביחסים בין מדינות. מדינות חזקות יכולות לכבוש שטחים, להגלות אוכלוסיות ילידיות וליישב מחדש שטחים אלו. תחת הנהגתו ישראל הפכה למעצמה ולכן שיח הכיבוש הוא "קשקוש". לדבריו, הכוח של ישראל הביא את סעודיה ומדינות המפרץ לשבור את הטאבו על צעדי נורמליזציה. נתניהו היה יכול להוסיף עוד כמה עובדות לרשימה זו. לשכת ראש הממשלה מניעה את הבית הלבן ביישום סנקציות רדיקליות נגד איראן, ומשמשת כשדולה להשארת יורש העצר הסעודי על כסאו למרות מעורבותו ברצח המזוויע של העיתונאי חשוקג'י.

זאת ועוד, לשכת נתניהו עיצבה יחד עם הבית הלבן את הפרמטרים של 'עסקת המאה' כתכתיב לפלסטינים, הניעה את טראמפ להעביר את השגרירות לירושלים, ולהכריז על הורדת ירושלים והפליטים מסדר היום של המשא ומתן בין ישראל לאש"ף. במצב רוח טוב במיוחד נתניהו היה יכול לזקוף לזכות הכוח הישראלי גם את הפיצול באיחוד האירופי בין המשטרים הסמכותניים במזרח-מרכז אירופה לבין הדמוקרטיות הליברליות במערבה.

אך לאכזבתו של נתניהו, שני ארגונים פלסטיניים תת-מדינתיים מכשילים את מדיניותה של מעצמת נתניהו. עבאס הצליח למנוע את פרסום 'עסקת המאה' והיא מונחת על המדף כמוצר לא-אקטואלי. וברצועת עזה אין ביכולת ישראל להכתיב את שינוי המשטר. ישראל ניסתה לעורר מרד נגד חמאס באמצעות מצור ונכשלה. היא גם לא יכולה לכבוש את הרצועה ולהכתיב מי ואיך ישלוט בה. התסכול של נתניהו מהנעשה ברצועה גדול אם נביא בחשבון את יחסו לתנועת החמאס. הוא לא מבחין בשינויים שחלו בדרכה המדינית של החמאס. עבורו מדובר בארגון טרור פונדמנטליסטי. נתניהו מרבה לתאר את ישראל כמוצב קדמי של תרבות המערב היהודית-נוצרית העומדת איתן בפני הברבריות של האסלאם הרצחני, אותו מגלמים חמאס, דעאש וארגוני הג'יהאד. והנה דווקא בחזית מכרעת זו קצרה ידה של המעצמה.

נתניהו לא יכול להכריע את החמאס בכוח. הוא נאלץ לנהל עמו משא ומתן מדיני על הסדר מקומי וזמני בניגוד גמור לאמונותיו העקרוניות. מכיוון שהוא לא מכיר בפוליטיזציה של חמאס, הוא מאשר ומעצים את המסקנה שישראל מבינה רק כוח. הכוח של חמאס, יכולתו להכניס מיליון ישראלים לחדרים מוגנים ולשבש לגמרי את החיים במדינה, מכריחים את נתניהו לוותר. מבחינת נתניהו זו הכרה כואבת.

לא פחות מכך יש לנתניהו דיסוננס קוגניטיבי ביחס לגדה המערבית. נתניהו ניצח את עבאס מבחינה צבאית והכתיב לו את שיתוף הפעולה הביטחוני. אבל עבאס מנצח את נתניהו בזירה המדינית. במילים אחרות, נתניהו לא מצליח לתרגם את הצלחתו הכוחנית לתחום המדיני. לו גישתו של נתניהו הייתה שונה, לו מחויבותו לביטחון הייתה קודמת למחויבותו לארץ ישראל השלמה, הוא היה ממהר להגיע להסכם קבע עם עבאס שמשמר חלק מכריע מהעליונות הצבאית תמורת ויתור על שליטה בגדה המערבית.

נתניהו מנסה להקל את הדיסוננס הקוגניטיבי על ידי ניהול קונפליקטים והורדת המתח בין שני הקטבים שקורעים אותו. הוא לא מראה שום סימן של שינוי כיוון אסטרטגי. אבל זהו משחק על זמן שאול. ממשל עבאס שוקע והלקח שצעירי הגדה המערבית לומדים מהנעשה ברצועת עזה הוא שישראל מבינה רק כוח. הם לא מתרשמים מהצלחותיו של נתניהו בזירה העולמית, אלא מכישלונותיו בזירה הפלסטינית.

גם עבאס ובני דורו מבינים שנתניהו דוגמטי ומעדיף להקל על מצוקתו באמצעות הפעלת אלימות רכה בגדה המערבית. עבאס מכיר בעובדה שפרויקט בניית המדינה הפלסטינית בדרך מדינית נכשל. בשבועות האחרונים הוא עבר משיח מדיני לשיח הישרדות. בישיבות המועצה המרכזית של אש"ף דיבר עבאס על 'מאבק של להיות או לחדול' ועל המצאות במצור. זה היה השיח שאפיין את ערפאת בעת המצור הישראלי על ביירות ולאורך השנים שקדמו להסכם אוסלו. אכן, פרויקט בניין המדינה בהסכם עם ישראל נכשל. אבל פרויקט בניין האומה של אש"ף קיים והוא כאן כדי להישאר, בין אם כעצם בגרונה של ישראל או לצידה לאחר הסדר קבע.

מנחם קליין הוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטת בר אילן. קליין היה יועץ למשלחת ישראל במשא ומתן עם אש"ף בשנת 2000 ונמנה על מובילי יוזמת ז'נבה. ספרו Lives in Common, Arabs and Jews in Jerusalem, Jaffa and Hebron נבחר על ידי ניו רפובליק כאחד מחמשת ספרי העיון הטובים ביותר של 2014. לאחרונה יצא הספר במהדורה עברית בקיבוץ המאוחד, תחת הכותרת "קשורים –הסיפור של בני הארץ".