newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הבחירות בישראל אינן "חגיגה לדמוקרטיה". הן חגיגה לכיבוש

במציאות דמוקרטית, בחירות הן יום חג. אבל אנחנו חיים במציאות לא דמוקרטית שבה אדונים מחליטים על גורלם של מיליוני פלסטינים החיים תחת שליטתנו. זו לא דמוקרטיה, זו לגיטימציה לאלימות

מאת:

"כל עוד אינני אוחז בבטחה בזכות הבלתי חוזרת להצביע, אין לי אחיזה בחיי שלי. אינני יכול להכריע בדעתי – היא מוכרעת עבורי. אינני חי כאזרח דמוקרטי הנושא מבטו אל החוקים שעזר לחוקק. כל שאני יכול לעשות הוא לציית לחוקיהם של אחרים."

כך מרטין לותר קינג ב-1957.

בדרום העמוק של ארצות הברית – שנגד המציאות ששררה בו יצא קינג – היו השחורים, לפחות, אזרחים. זכות ההצבעה נשללה מהם בשלל תחבולות. עבור הפלסטינים החיים תחת שליטתנו מאז 1967, זכות ההצבעה כלל איננה אופציה: נתינים, לא-אזרחים, אינם אוחזים בבטחה בכלום, חוץ מאשר בוודאות של היותם חסרי אחיזה בחייהם.

בעוד כמה שבועות יילך הציבור הישראלי לקלפיות לעוד מערכת בחירות שבה אנו, האזרחים, נצביע ונקבל הכרעות בנוגע לגורלנו, כמו גם לגורלם של מיליוני הנתינים, משוללי הזכויות הפוליטיות, שאיש אינו שואל לדעתם. התקנות והצווים שאנו מכתיבים ימשיכו לקדם את האינטרסים שלנו ולנהל את החיים שלהם. כל שנותר להם "הוא לציית לחוקיהם של אחרים".

בחירות במדינה דמוקרטית מתוארות, בדרך כלל, כ"חגיגה לדמוקרטיה". ואילו במציאות לא דמוקרטית, בחירות הן, לדאבון לב, חגיגה מוחצנת של אלימות.

בתקופת מערכת הבחירות נחגגת, מבלי משים, אדנותם של בעלי זכות הבחירה, תוך אדישות כמעט מוחלטת להדרתם של מיליוני הנתינים. אמנם, הפלסטינים אינם זקוקים לתזכורת למצב דברים זה. הם הרי מודעים היטב להוויית חייהם. ועדיין, המופע החוזר, מדי כמה שנים, שבו במשך חודשים מתלבטים הישראלים בינם לבין עצמם כיצד בדיוק ימשיכו לשלוט בחייהם של אחרים, מבטא שיא, החוצה את סף האלימות התודעתית.

בתמונה למעלה, ישראלים בתור לקלפי בתל אביב. בתמונה למטה, נשים פלסטיניות בתור במחסום קלנדיה. הראשונים מחליטים על גורלם של האחרונים (צילומים: דניאל שטרית, פלאש 90, ופלאש 90)

בתמונה למעלה, ישראלים בתור לקלפי בתל אביב. בתמונה למטה, נשים פלסטיניות בתור במחסום קלנדיה. הראשונים מחליטים על גורלם של האחרונים (צילומים: דניאל שטרית, פלאש 90, ופלאש 90)

בין אם השיח הציבורי במהלך מערכת הבחירות כולל ויכוח ער בסוגיות אלו ובין אם הפוליטיקאים והציבור עושים כל מאמץ כדי לברוח מעיסוק בכיבוש, ההכרעות הפוליטיות שלנו תקבענה עבור הפלסטינים, בין היתר, כיצד נמשיך – בוודאי, באופן דמוקרטי! –במשטר הכיבוש: כיצד ננהל מבחוץ את בית הכלא הגדול של רצועת עזה, כמה בתים נהרוס וכמה קהילות נגרש בגדה, ואילו משפחות פלסטיניות ננשל מבתיהן במזרח ירושלים.

בינתיים, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, מתגלגלת לה מערכת הבחירות בה האדונים מאייתים ללא הרף את המסר הבא: הנתינים אינם נספרים. לנו, האוחזים בחייהם, בדעותיהם, ברגשותיהם, אין שום קושי לנהל מעל ראשיהם את כל הדיונים הפוליטיים הללו: בראש חוצות, תוך התגאות ב"שיח" התוסס וב"חגיגה" לדמוקרטיה ולבטל בנינוחות מוחלטת את אנושיותם של המיליונים, שכל הדיונים הללו יקבעו, בין היתר, את גורלם לשנים הקרובות.

ומיד לאחר מערכת הבחירות ובשנים שיבואו, עד לזו שאחריה, נישען על אותן "בחירות דמוקרטיות" כדי להצדיק את שנעשה בנתינים וכדי לשווק זאת כמתקבל על הדעת. מופע הבחירות הוא, לכן, נדבך קריטי בהענקת לגיטימציה להמשך שליטתנו בחיי הנתינים, שהרי כל החלטה ישראלית, שרירותית ככל שתהיה, נחשבת לתוצאה שלהן. התנהלות זו היא אלימה במהותה, שהרי אי אפשר להיות אבן הראשה בהכשרת האלימות המתמשכת, מבלי להיות חלק מהאלימות עצמה, שהמערכות הישראליות – המייצגות רק אותנו – מפעילות יומיום נגד הפלסטינים. אלימות זו באה לידי ביטוי לא רק כאשר חייל יורה בפלסטיני או מכה אותו, אלא גם כאשר עורך דין בפרקליטות סוגר עוד תיק של הריגה או כאשר שופט בית המשפט העליון מאשר עוד הריסת בית או כאשר פקיד ישראלי מונע מסטודנט לנסוע ללימודיו במדינה אחרת. חייהם בכף ידינו, ואת האלימות אנו מפעילים גם בשרירות ביורוקרטית איטית, מתמשכת ואדישה. זאת ועוד: לקיומן של "בחירות דמוקרטיות" יש חשיבות עליונה לא רק כעניין תדמיתי-הסברתי, אלא כשסתום קריטי למניעת פעולה בינלאומית אסרטיבית שתבטא סופסוף את הסתייגותה של הקהילה הבינלאומית ממציאות זו.

מכל הסיבות האלה, אפילו שוחר דמוקרטיה דגול כמו סגן יו"ר הכנסת חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' מקפיד להשתתף בחגיגה ולשיר את שיר ה"דמוקרטיה", כשבמקביל הוא מציג את תכניתו לקיבועה של מציאות זו: "גם בהעדר זכות הצבעה לפרלמנט ריבוני מלא, אין מדובר בשלטון אפרטהייד, אלא, לכל היותר, במרכיב חסר בסל החירויות, או אם נרצה – גירעון במובהקות הדמוקרטית".

זה מה שמיליוני ישראלים יילכו ויעשו בחודשים הקרובים. עוד מערכת בחירות, עוד הזדמנות לחדד מי "אוחז בבטחה בזכות הבלתי חוזרת להצביע" – ומי חשוף לאלימותנו.

חגי אלעד הוא מנכ"ל בצלם. המאמר הופיע לראשונה באתר "פולמוס בישראל"

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf