כותב אורח: ליאל מגן

לפי התוצאות האחרונות של הבחירות הכלליות באיטליה, המפלגה הפופוליסטית "חמשת הכוכבים" (Movimento 5 Stelle), התומכת ביציאה מגוש היורו, נבחרה למפלגה הגדולה ביותר עם כמעט שליש מכלל הקולות. לצידה, מפלגת ה"לגה" (לשעבר הליגה הצפונית), הנחשבת לפשיסטית, הפכה לשנייה בגודלה עם 18% מהקולות. מפלגה זו מובילה קואליציית רחבה של שבע מפלגות ימין שמגיעות יחד ל-37% מסך הקולות. קואליציית השמאל מנגד זכתה לפחות מרבע מקולות הבוחרים.

לפי פילוח דפוסי ההצבעה נראה שהמדינה מחולקת מפלגתית בין הצפון לדרום. מחוזות הבחירה הדרומיים בחרו ברובם במפלגת "חמשת הכוכבים" שתומכת בקיום משאל עם ליציאה מגוש היורו בעוד במחוזות הצפון בחרו בעיקר ב"לגה", שחלק מראשיה דוגלים בפיצול של הצפון מהדרום ונישאה על גלי שנאת זרים. על בסיס זה, ניתן לשער שאם המסר המרכזי של הליגה לא היה תומך בניתוק של המחוזות, הליגה יכלה בקלות להפוך למפלגה הגדולה באיטליה.

מלבד אחוז ההשתתפות שעמד על 74%, כאשר במחוזות הדרום אחוזי השתתפות  הגיעו ל 60% ואילו במחוזות הצפון  התקרבו  ל80%, עוד הוכחה לייאוש האיטלקי מתבטאת בחזרתו של סילביו ברלוסקוני לפוליטיקה הארצית. למרות שכראש ממשלה הוא היה אחראי על המדיניות שהובילה את איטליה למשבר הכלכלי של 2008, ולמרות שהורשע בפלילים והושהה מפעילות פוליטית למשך שש שנים, ברלוסקוני נתפס כיום בעיני רבים כמי שמסוגל להציל את איטליה ולהוציאה מהמשבר.

> למה ישראל גזלה מעיין מתושבי וולאג'ה? פשוט כי היא יכולה

בגידת מנהיגי השמאל הובילה להצבעת מחאה. מימין לשמאל: סילביו ברלוסקוני, מתאו סלביני, לואיג'י די מאיו. (צילומים: מתוך ויקימדיה Grillinobeach, Niccolò Caranti)

למרות הדמיון למדינות אחרות בגוש, תוצאות הבחירות באיטליה הן לא השלכה ישירה של ההגירה או הגלובליזציה, כפי שמפלגות הימין אוהבות לצייר, אלא של הבגידה העמוקה של נבחרי השמאל בבוחרים. בעשור האחרון, מאז המשבר הכלכלי, הייתה קואליציית השמאל בשלטון, אך במקום לקדם מדיניות סוציאליסטית (על פי המודל הסקנדינבי) שתבנה תשתית, תאפשר הכשרות מקצועיות, תבצע השקעות לאומיות בכלכלה ותספק הבטחת הכנסה, השמאל האיטלקי אימץ את מדיניות הצנע של האיחוד האירופאי בכדי להתמודד עם החוב הלאומי ויזם רפורמות מרחיקות לכת שמפקירות את הצעירים בשוק העבודה.

בעקבות מדיניות זו, הכלכלה האיטלקית, שנחשבת לשלישית בגודלה בגוש היורו, הגיעה לתהום כאשר היחס בין חוב לתוצר המקומי הגולמי עמד על 132%. למרות ירידה בשנים האחרונות, אחוז האבטלה הכללי עומד על 11% כאשר אבטלת הצעירים מגיעה ל31%, כשמתוך ציבור העובדים חמישית מועסקים בעבודות זמניות. בנוסף, שליש מהאיטלקים בסכנה להידרדרות מתחת לקו העוני, כ-15% חיים מתחתיו ואי השוויון עלה אל מעל לממוצע במדינות ה-OECD.

כתוצאה מכך, בבחירות האחרונות באיטליה נראה שהיוצרות התהפכו. בעוד השמאל ניסה להוכיח שהכלכלה מתייצבת ומשתפרת כתוצאה של מדיניות צנע מרחיקת לכת (ואכן המצב משתפר), דווקא הימין התמקד בהפסקת מדיניות הצנע והגדלת ההוצאה הציבורית, לצד מסרים התומכים בגירוש זרים ו"ניקוי הרחובות". לצערה של איטליה, לא היה לה נציג כברני סנדרס בארה"ב או ג'רמי קורבין בבריטניה, שידעו לתעל את התסכול החברתי של הצעירים ולהציג אלטרנטיבה חיובית שבה מדברים על מעורבות מדינית סוציאלית וחוסן חברתי.

באיטליה, אולי יותר מכל המקומות האחרים, ניתן לראות בברור שכשהשמאל בוחר להיות מרכז ימין, הזירה הפוליטית מופקרת וכך מאפשרת את עלייתה של האופציה הפאשיסטית. הרי המערכת כולה התעסקה בתפקיד המדינה בעיתות משבר (בין אם אישי או כללי). בעיתות אלו, מדיניות שמאל חברתי, אמורה להראות לקיחת אחריות ואת האפשרות של מעורבות חיובית ותומכת של המדינה באזרחיה. כשהאפשרות הזאת לא מתקיימת, האופציה היחידה של הבוחרים, שמעוניינים שהמדינה תתערב ותציל אותם מהמשבר, היא הפאשיזם, האשמת הזרים והפופוליזם הלאומני.

עצוב לראות מה קורה באיטליה אחרי שנים של משבר כלכלי, שחיתות ובגידה של הנבחרים משמאל בבוחרים. זהו שיעור חשוב לכל המתחנפים בארץ לימין. מערכת בריאה צריכה אופוזיציה לוחמת ואלטרנטיבה חיובית. כשהשמאל מנרמל שיח ימני, הבוחרים תמיד יעדיפו את המקור, ואם אפשר, אז את הגרסה הרדיקאלית שלו.

ליאל מגן הוא מנהל שותף בארגון IPCRI וחבר צוות בתכנית GLOCAL לפיתוח בינ"ל של האוניברסיטה העברית. הוא חבר בצוות התיאום הארצי של תנועת "עומדים ביחד". 

> פרס ישראל לרון בן ישי: העיתונות כהמשך המלחמה בדרכים אחרות