newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בשם האנושיות, לא בשם המוסר

במאמרו האחרון התייחס עפרי אילני להוקעת מטרידים ופוגעים מינית כאל "גלים של טיהור". אבל אם פגיעות מיניות הן לא רק "דבר לא מוסרי" לעשות אלא גורמות לפגיעה ולסבל למיליארדים, אזי עולם ללא פגיעות מיניות הוא לא "מטוהר", אלא עולם עם הרבה פחות סבל. מה יכול להיות רע בזה?

מאת:

כותב אורח: יונתן ברזילי

בגיליון סוף השבוע האחרון של הארץ פרסם עפרי אילני את הטור הזה. אני חושב שהוא בעייתי מכמה בחינות, ואנסה לפרט אותן כאן.

הטור מציע את האפשרות המעניינת, גם אם לא ממש מבוססת, שהטיפול הנוקשה יחסית בהטרדות מיניות בימינו הוא דרך של הדור הנוכחי, כנראה דור ה-y, לדחוק בייבי בומרז ממשרותיהם, לאחר שלא הצליחו לדחוק אותם באמצעים אחרים. נוסף על כך, כפי שאפרט בהמשך, הוא כן נוגע ברמה מסוימת בסוגיה מוסרית חשובה. למרות זאת, הוא מבטא תפיסה מוסרית בעייתית בכמה מובנים.

מתייפח עכשיו לתוך מיליוני שטרות של מאות דולרים. קווין ספייסי (צילום: ממשלת מרילנד, ויקימדיה CC BY 2.0)

מתייפח עכשיו לתוך מיליוני שטרות של מאות דולרים. קווין ספייסי (צילום: ממשלת מרילנד, ויקימדיה CC BY 2.0)

הבעיה הראשונה היא ההגזמה בתיאור העונש החברתי שסופגים אנשים שפגעו מינית, ובהמעטה בחומרת המעשים שהם ביצעו. על העונש החברתי בימינו כותב אילני "אנחנו לא הורגים אף אחד. אין לנו מכונות ירייה, אנחנו לא בולשביקים. אנחנו רק מוחקים אותם. שולחים אותם לגווע בשממת החרפה — שהיא, צריך להודות, גרועה ממוות." ובכן, הגזמה לצרכים רטוריים או לא, אני בטוח שלואי סי.קיי, קווין ספייסי והארווי ויינשטיין מתייפחים עכשיו לתוך מיליוני שטרות של מאות דולרים ומהנהנים בהסכמה. שיהיה ברור, אני באמת מאמין שהם סובלים (ושזה דבר טוב בראייה כוללת, אבל לזה נגיע בהמשך), אבל גם אם הם באמת יוחרמו לתמיד, מה שאני לא מאמין שיקרה, הם עדיין במצב טוב הרבה (הרבה) יותר מ-99.9% מהאנושות, אז תסלחו לי אם אני לא שש לרחם עליהם. לעומת זאת, המעשים של מי שפגעו מתוארים בעיקר באמצעות המילה "מקריפ". לא פוגע, לא מצלק, לא מייצר טראומה, מקריפ. אונס, ניסיון אונס ואוננות מול נשים שלא רצו בכך זה מקריפ, ממש כמו הבחור ההוא שבהה בך בצורה מוזרה באוטובוס לפני כמה ימים. אותה רמת חומרה.

מעבר לכך, אני חושב שהבעיה המשמעותית בטור היא היחס שאילני מבטא בו למוסר. חלק אחד מהיחס הזה הוא התפיסה שכשאנשים שואפים לעשות את הדבר המוסרי, מה שאכפת להם זה לעשות אותו מכיוון שהוא "הדבר המוסרי", ולא בגלל האנשים והערכים הקונקרטיים שעומדים מאחוריו. לשם קיצור, אפשר לקרוא לזה פטישיזם מוסרי. פטישיזם מוסרי הוא מונח פילוסופי קיים, ואני עושה בו שימוש לא מדויק בפוסט. זה בסדר, כי מה שחשוב זה התוכן ולא השימוש במונח. התנצלותי נתונה לקוראות שמכירות את המונח והשימוש בו מבלבל אותן.

למה לעשות את הדבר הנכון?

כך לדוגמה, פטישיסט מוסרי לא יציל ילד טובע כי אכפת לו מהילד, מזה שהוא סובל או מהחיים שהוא יפספס, או מהסבל שמשפחתו תעבור אם הוא יטבע למוות, אלא כי זה "הדבר המוסרי" לעשות. אילני מייחס לדור הנוכחי פטישיזם מוסרי, ובעצם חוטא בו בעצמו בטור הזה, מעצם זה שהוא לא מעלה את האפשרות שמה שאכפת לאנשים ממנו זה שנשים לא ייפגעו ולא יסבלו. במקום זה הוא מניח שהרצון הוא לעשות את "הדבר המוסרי" לשם המוסר. בעצם, זה אפילו לא זה. לפי הטור, אפילו את "הדבר המוסרי" אנשים לא רוצים לעשות לשם עצמו, אלא כדי לדחוק את הדור הקודם מעמדות השפעה.

חלק נוסף מהיחס שמבוטא בטור הוא התייחסות למוסר במונחים אסתטיים. הערכים של הדור הקודם מתוארים בטור כ"[…]ערכיהם העבשים, את השקפותיהם הלא־מעודכנות ואת גבריותם המזדקנת, הדוחה". זה נשמע כאילו פגיעה בנשים היא סגנון לבוש שיצא מהאופנה – חלק מהאנשים אינם מעודכנים ולובשים חולצות עם כריות בכתפיים, וחלק מהאנשים אינם מעודכנים ופוגעים מינית בנשים. איפה משטרת האופנה כשצריך אותה? גם החלק הזה קשור במידה מסוימת לפטישיזם מוסרי: אם מה שחשוב הוא לעשות את הדבר המוסרי מכיוון שהוא הדבר המוסרי ותו לא, קל מאוד לתפוס מוסר כעניין של אסתטיקה. אם מה שמשנה הוא לא נשים שנפגעות, אפשר להתייחס לערכים של הדור הקודם כ"לא מעודכנים", ולא כערכים שמובילים לפגיעה סדרתית בנשים. מעבר לפטישיזם מוסרי, התייחסות למוסר כאל עניין אתסטי קשורה גם לרלטיביזם מוסרי, ולגרסה די קריקטורית שלו: התפיסה שההבדל בין התפיסות המוסריות של אנשים דומה מהותית להבדל בין ההעדפות הקולינריות שלהם. אחד אוהב שוקולד, השני אוהב וניל, אחד חושב שמותר לתפוס לאישה את התחת בלי שהיא רוצה, השני חושב שאסור. אותו הבדל.

> גברים, די לצופף שורות

אם גברים יחשבו שיש סיכוי גבוה שייתפסו, ייענשו בחומרה ויוקעו חברתית אם יפגעו מינית. השחקן משה איבגי (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

אם גברים יחשבו שיש סיכוי גבוה שייתפסו, ייענשו בחומרה ויוקעו חברתית אם יפגעו מינית, הם יפגעו מינית בשיעורים נמוכים יותר. השחקן משה איבגי (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

בטור מתואר עולם עתידי שבו מוגרו הפגיעות המיניות כך: "אנו מקימים עולם חדש, כמו לנין לפני 100 שנה. אבל הפעם זה יצליח". המינוח ששאוב מעולם מושגים סטליניסטי ממשיך לאורך הטור עם מושגים כמו "טיהור", "נחסל" ו-"סטרילי". מה שעומד לדעתי מאחורי התפיסה של עולם שבו מוגרה צורה משמעותית של פגיעה בבני-אדם כעולם מטוהר וסטרילי ולא כמקום טוב, היא העובדה שפעם, ולצערי עדיין במקומות רבים גם היום, עניינים כמו האם לגברים מותר לשכב זה עם זה או האם לאישה מותר לשכב עם מי שהיא רוצה מתי שהוא רוצה נתפסו כעניינים שקשורים למוסר. עולם מוסרי במובן של "מוסר" שקובע למי מותר לשכב עם מי הוא באמת עולם סטרילי ומעוקר, שבעיקר מפחיד לחיות בו. אלא שכל התפיסה הזאת שמבוטאת בטור נשענת על בלבול בין מה שבאמת קשור למוסר מוסר לבין מה שנתפס כמוסר בזמנים ובחברות מסוימות (כן, גם בזמן שלנו וגם בחברה שלנו, לפחות בחלקה). אם אתה לא רלטיביסט מוסרי, אתה יכול בקלות לעמוד מאחורי התובנה ששאלת הפגיעה במיליארדי בני אדם מסוג אישה, הסבל שלהן והפרת האוטונומיה שלהן היא כן שאלה מוסרית, והשאלה עם מי אנשים מקיימים יחסי מין מרצונם החופשי היא לא שאלה מוסרית (או לכל היותר, היא שאלה מוסרית שהתשובה היחידה והברורה עליה היא "עם מי שהם רוצים, ושיהנו").

אם אנחנו מתגברים על שתי הטעויות האלה, ומבינים שפגיעות מיניות הן בעייתיות לא כי הן "הדבר הלא מוסרי" לעשות, אלא כי הן גורמות לפגיעה ולסבל של מיליארדי בני אדם, ושהעובדה שפגיעה מינית בנשים אינה מוסרית אין פירושה שכל מה שכולם לאורך ההיסטוריה קראו לו "לא מוסרי" אינו מוסרי, קל לראות שעולם ללא פגיעות מיניות הוא לא סטרילי או מטוהר, הוא סתם עולם עם הרבה פחות סבל והרבה פחות פגיעה בבני אדם מהעולם שלנו. מה יכול להיות רע בזה?

כאמור לעיל, לצד הבעיות בטור, הוא גם מעלה סוגייה מוסרית חשובה, והיא ההתייחסות לפוגעים. אחרי הכול, הם גם בני אדם, וגם הם חשובים מוסרית. אני חושב שזו סוגיה חשובה, שאילני כמעט לא דן בה. זה גם דיון מורכב ביותר, שצריך להבין בו מה המטרות שלנו כחברה – לשקם אותם, להשיב להם כגמולם, להרחיק אותם מהחברה ועוד – ולהחליט על אמצעים רלוונטיים בהתאם. אני לא אכנס לעומק הדיון הזה, אלא רק אעלה פן אחד שלו: תמריצים. הכתבה המצוינת "למה גברים אונסים" שפורסמה ב"אלכסון" דנה בשאלה שבכותרת שלה, והגיעה, בצורה משכנעת ביותר למיטב הבנתי, לתשובה שגברים אונסים כי הם חושבים שהם לא ייענשו. כמובן, זה לא הסיבה שלהם לאנוס, אבל הכתבה מבססת היטב שיותר גברים אונסים ושאנסים אונסים יותר אם הם חושבים שהם לא ייענשו, או לא ייענשו בחומרה, או שהחברה תסלח להם (אני מניח שאפשר להכליל את זה לפגיעות מיניות נוספות על אונס, אבל צריך לציין ששרוב ההתייחסות בכתבה היא לאונס).

מכאן נובע הערך של החרמה ושל פגיעה בכבודם ובשמם הטוב של עברייני מין מפורסמים. התחושה הציבורית שגברים צריכים להיזהר מפגיעה בנשים, ושכל גבר צריך לחשוש לפני כל אינטראקציה עם אישה מכך שהוא יפגע בה מינית היא מצוינת. ואין מה לעשות, גביית מחיר חברתי מגברים מפורסמים היא הדרך הטובה ביותר לייצר את התחושה הזאת. אם גברים יחשבו שיש סיכוי גבוה שייתפסו, ייענשו בחומרה ויוקעו חברתית אם יפגעו מינית, הם יפגעו מינית בשיעורים קטנים יותר, וזה טוב מאוד. ברור שכמו בכל עניין שנוגע לחיים האמיתיים זה לא יהיה חד-ממדי, וגברים חפים מפשע ייפגעו בחלק (אני מקווה ומשער שקטן) מהמקרים, וגברים אחרים אולי יוקעו יותר בחומרה ממה שמגיע להם, וזה יהיה רע כשלעצמו, אבל באופן כללי העולם יהיה מקום טוב יותר בזכות זה. לא טוב יותר במובן של טהור או סטרילי יותר, לא טוב יותר במובן העמום של "מוסרי יותר", טוב יותר במובן הזה שהרבה מאוד פגיעה וסבל ייחסכו מהרבה מאוד בני אדם.

יונתן ברזילי, גר בירושלים ומסיים בקרוב תואר שני בפילוסופיה באוניברסיטה העברית.

> כיצד נוצרו הפערים החברתיים? הח"כים מסרבים לחפור בעבר

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf