ביקור שר החוץ המצרי: האם נתניהו יציל את א-סיסי?

כותב אורח: איתי מק

ביקור שר החוץ המצרי בישראל, בפעם הראשונה מזה תשע שנים, ופגישתו עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, שכותרתה יוזמת השלום של הנשיא המצרי עבד אל-פתאח א-סיסי לחידוש המשא ומתן עם הפלסטינים – כלל אינם מפתיעים. אפילו מינויו לאחרונה של אביגדור ליברמן, מי שקרא להפציץ את סכר אסוואן, לתפקיד שר הביטחון, לא היה יכול לעצור את הביקור הזה.

שני הצדדים זקוקים בדחיפות ליוזמה הפקטיבית הזו. נתניהו כדי לנסות לסנדל את יוזמת השלום הצרפתית, אשר תופסת תאוצה בקהילה הבין-לאומית הרבה מעבר לצפיות של הממשלה בירושלים, וא-סיסי כדי לחזק את משטרו ברגע של חולשה. אמנם שני המנהיגים פראנואידים באופיים, ושניהם חווים כעת חולשה בזירה הבין-לאומית, אך להבדיל מנתניהו שזוכה לתמיכה עצומה בתוך ישראל, משטר א-סיסי סובל מחולשה פנימית קשה ביותר.

נגד עמותות במימון זר

מאז נבחר א-סיסי לנשיא ביוני 2014, משטרו הצבאי בעיקר עסוק בחיסול שכבה אחר שכבה של מתנגדים אמיתיים ומדומיינים במצרים. א-סיסי החל בחיסול תנועת האחים המוסלמים, והמשיך לפעילי זכויות אדם, פעילים פוליטיים, עיתונאים, סטודנטים, בלוגרים, משוררים ואפילו בני נוער. למעשה, כל מי שנחשד בקמצוץ של ביקורת על המשטר הצבאי של א-סיסי, עלול להיעצר, לעבור עינויים קשים, להירצח או להיעלם. עשרות אלפים נעצרו, רבים מביניהם ללא הליך משפטי כלשהו, ורבים מביניהם מוחזקים במתקני מעצר סודיים. אלפי אזרחים ואזרחיות נעלמו, כ-2,000 רק בשנת 2015.

חלק מהדיכוי מעוגן בחוק מנובמבר 2013 המגביל לחלוטין קיום של הפגנות במדינה, ובחוק למאבק בטרור מאוגוסט 2015. כך למשל, החוק למאבק בטרור קובע קנסות ועונשים כבדים על מי שיפרסם פרסום הסותר את הפרסומים הרשמיים של הצבא. במצרים יש אף הטוענים כי היקף הרדיפה של משטר א-סיסי, גדול לאין שיעור ביחס לרדיפה הפוליטית שהייתה במשך שלושים שנות שלטונו של מובארק. קו חדש נחצה כאשר א-סיסי החליט לרדוף ולסגור ארגונים לזכויות אדם ואזרח, הפועלים במימון אירופאי ואמריקאי שמתעדים את הפשעים שמבצעים כוחות הביטחון, בטענה כי מדובר בקונספירציה בין-לאומית שנועדה לפגוע ביציבות מצרים. כמו-כן, כוחות הביטחון של א-סיסי החלו לרדוף ולגרש מהמדינה עיתונאים זרים.

> שנתיים לצוק איתן: סיפורי המשפחות שנמחקו במלחמת עזה

במקביל למאבק של משטר א-סיסי נגד רבים מאזרחי ומאזרחיות מצרים, המשטר מנהל מלחמה בחצי האי סיני, נגד ארגוני הטרור הפועלים שם, וביניהם דעא"ש. המלחמה מתנהלת תחת מעטה סודיות כמעט מוחלט, אך מהמידע שבכל זאת דולף עולה כי כוחות הביטחון של א-סיסי פועלים בשיטת "האדמה החרוכה", ללא כל הבחנה בין פעילי הטרור, לבין אזרחים ואזרחיות תמימים. על-פי ההערכות של הקהילה בין-לאומית, הקמפיין של א-סיסי בסיני אינו מצליח, מאחר ששיטת לחימה זו אשר עומדת בניגוד לחוק הבין-לאומי, רק מעודדת את התמיכה וההצטרפות לאירגוני הטרור שם.

בין מדינת ישראל למשטר א-סיסי קיים שיתוף פעולה ביטחוני, אשר פרטיו אינם גלויים. לא ברור אם הוא נוגע רק ללחימה בטרור, או גם למאבק של א-סיסי לביצור שלטונו, וכן, אם הוא כולל רק שיתוף פעולה מודיעיני או גם ייצוא ביטחוני.

מלבד תפיסת העולם הפרנואידית של א-סיסי, התעסקתו באוייב הפנימי נועדה להסיח את דעת הציבור המצרי מהקריסה הכלכלית של המדינה. המצב הבטחוני הבריח את השקיעים הזרים והתיירים, האינפלציה והאבטלה התעצמו, ומחירי המוצרים הבסיסיים הפכו לבלתי אפשריים עבור חלקים גדולים מהאוכלוסייה. במקביל לפרויקטים גרנדיוזיים וראוותניים בעלות אסטרונומית, כמו תעלת סואץ החדשה, אשר נכשלו כלכלית, מצרים לוקחת הלוואות בלתי נגמרות, בעיקר ממדינות המפרץ.

המשבר הכלכלי הקשה היווה חלק משמעותי מהרקע להודעת מצרים באפריל האחרון כי תמסור לערב הסעודית את איי סנפיר וטיראן הנמצאים במיקום אסטרטגי בים האדום. אף שלערב הסעודית יש טענה משפטית מבוססת לאיים, התזמון של מסירת האיים דווקא עכשיו, מעיד בדומה לביקור של שר החוץ המצרי אתמול בישראל, על חולשתו של משטר א-סיסי. על פי הדיווחים, ההודעה על מסירת האיים, הייתה חלק מהתחייבות של ריאד לתת סיוע כלכלי גדול לקהיר, ומדגישה את התלות של מצרים בכסף ובהלוואות ממדינות אחרות.

הציבור המדוכא במצרים ניצל את ההודעה כדי לשחרר קיטור על משטר א-סיסי, מבלי להיחשב לאנטי-לאומני. כך נוצר רגע קצר שבו המבקרים של א-סיסי מתוך המשטר ומחוץ לו, התאחדו. אך מהר מאוד האליטות של משטר א-סיסי והצבא התעשתו, והבינו כי הדיון הציבורי על מסירת האיים עלול לאבד שליטה. ההפגנות נגד מסירת האיים היו הגדולות ביותר שהתקיימו במצרים מאז עליית א-סיסי לשלטון אך דוכאו ביד קשה. עונשי מאסר כבדים נגזרו על מאות מהמשתתפים בהן.

הסיוע האמריקאי להפרות זכויות אדם

א-סיסי יודע כי יציבות שלטונו תלויה במעמדו הבין-לאומי, ובהמשך הסיוע הצבאי מחו"ל, בעיקר מארה"ב. ממשל אובמה כבר אכזב את א-סיסי כאשר הקפיא באופן חלקי את הסיוע הצבאי האמריקאי באוקטובר 2013, לאור ההפרות החמורות של זכויות האדם במדינה לאחר ההפיכה הצבאית שהדיחה את מוחמד מורסי.

במרץ 2015 ממשל אובמה החליט לחדש באופן מלא את הסיוע הצבאי האמריקאי בסך כ-1.3 מיליארד דולר, מדי שנה, לצורך המאבק של מצרים בטרור. למרות החידוש של הסיוע הצבאי, ממשל אובמה פועל באופן שונה מבעבר, והסיוע הצבאי לא כולל שתיקה אמריקאית מוחלטת. ממשל אובמה מבקר בפומבי את הדיכוי והפרות זכויות האדם שמשטר א-סיסי מבצע. בקונגרס, בסנאט ובמחלקת המדינה יש דיון מתמשך על עצם הליגטימיות של הסיוע הצבאי האמריקאי למצרים, אם התועלת בו גדולה על הנזק שממשל א-סיסי גורם ליציבות במצרים ובאזור, אם מצרים בעלת ברית מהימנה, ואם הסיוע הצבאי למצרים עומד בחוק האמריקאי המגביל סיוע צבאי לכוחות ביטחון שביצעו הפרות חמורות של זכויות אדם.

כך למשל, דו"ח של הממשל האמריקאי, שפורסם בחודש מאי, קבע כי מצרים מקשה על הרשויות האמריקאיות בבדיקה אם הסיוע עומד בחוק האמריקאי, וכי קיימות בעיות בתכניות הביטחוניות השונות עם מצרים.

בפועל, הייצוא הצבאי האמריקאי למצרים נמשך כמעט ללא מעצורים, ונשק אמריקאי משמש להפרות חמורות של זכויות אדם במדינה. אך הביקורת האמריקאית הפומבית רק מחזקת את הפראנויה של א-סיסי, ומערערת את מעמדו בתוך מצרים, אשר ממילא קיימת בה ביקורת היסטורית חריפה על התלות בסיוע הצבאי והכלכלי האמריקאי, תלות הסותרת את הנרטיב העצמי של מצרים כמעצמה אזורית.

בדומה לנתניהו שבעיתות משבר עם וושינגטון, מנסה באופן חסר תוחלת לעשות שרירים ולחזר אחר בעלות ברית אחרות, כגון רוסיה, כך גם א-סיסי, ניסה לשנות את תלותה הבלעדית של מצרים בארה"ב, ולרכוש נשק ממדינות אירופה, סין ורוסיה, ללא הצלחה משמעותית.

הפרטנר של א-סיסי

כאן ישראל נכנסת לתמונה. מצרים תמיד ידעה כי היא יכולה לסמוך על ישראל שתפעיל לחץ על ארה"ב שלא תשנה את תמיכתה בקהיר, כדי שלא יתערר הסכם השלום בין המדינות. אך מאז עליית א-סיסי לשלטון, מצרים סובלת מירידה בהשפעתה ובמעמדה בזירה הערבית, ומהפיכתה לכמעט לא רלוונטית בשלוש זירות מאבק מרכזיות במזה"ת – המאבק עם איראן, המלחמה בתימן, והמלחמה בסוריה. א-סיסי סבור כי כדי שיוכל לשכנע את האזרח המצרי הפשוט, אשר אין לו מה לאכול או זכויות אדם בסיסיות, להמשיך ולתמוך במשטר המדכא, עליו לכל הפחות ליצר גאווה לאומית.

באמצעות יוזמת השלום החדשה, מקווה א-סיסי להשיב את מצרים למעמדה הבין-לאומי והאזורי הקודם, ולהכריע את הדיון בממשל האמריקאי על המשך הסיוע למצרים. שיפור מעמדה הבין-לאומי של מצרים יוכל להקל על קשייה בגיוס משקיעים זרים ובקבלת הלוואות מגורמים בין-לאומיים. במיוחד, א-סיסי מקווה כי השיפור במעמדו הבין-לאומי האישי יבצר את מעמדו הפנימי במצרים ואת תמיכת הצבא והאליטות בו, כמי שהחזיר את מצרים לימי גדולתה והבטיח את יציבות הסיוע הצבאי והאזרחי למדינה.

הבעיה של א-סיסי, שאין לו פרטנר. איש אינו חושב שממשלת נתניהו, בנט וליברמן, תעשה שלום עם הפלסטינים ותקים מדינה לפלסטינים בגבולות 67'. נתניהו בעצמו לא מעלה זאת על דעתו. לכן, מיד לאחר הפגישה "ההיסטורית" עם שר החוץ המצרי, נתניהו חזר במהירות להמשך האירועים הממלכתיים-משפחתיים לציון ארבעים שנים למבצע יונתן, ויוזמת השלום של א-סיסי נבלעה כלא הייתה בשאר כותרות היום בישראל.

בביקור של נתניהו באפריקה, בשבוע שעבר, הוא התעלם לחלוטין מאזרחי ואזרחיות אפריקה, וקיים דיאלוג רק עם השליטים המדכאים אותם, בין היתר באמצעות הייצוא הביטחוני הישראלי. באופן דומה, הסכם השלום שנחתם במדשאות הבית הלבן במרץ 1979, לא נחתם בין הציבור הישראלי לבין הציבור המצרי, אלא בין ראשי המדינות בלבד. בחלוף כמעט ארבעים שנים מאז, הדבר לא תוקן. ברוח הגבית שנתניהו נותן עתה למשטר הדכאני של א-סיסי, נתניהו רק מחמיר את המצב. כלל לא בטוח שמשטר א-סיסי יאריך ימים, וייתכן כי מוקדם מהצפוי, מדינת ישראל תצטרך להתמודד לראשונה עם כ-88 מיליון אזרחים ואזרחיות מצריים עם דעה מגובשת עליה.

כדאי גם שא-סיסי ילמד מניסיונו הטרי של נשיא דרום סודן, סלבה קייר. יומיים לאחר פגישתו המחויכת עם נתניהו, התחדשה הלחימה בבירה ג'ובה, גופות נמצאו במדשאת ארמון הנשיאות, ישנם כ-300 הרוגים ונציגי הבנק העולמי עלו על המטוסים ועזבו את המדינה. הקשר עם ישראל או עם מדינה אחרת, חזקה צבאית ככל שתהיה, לא באמת יכול להבטיח לעד את המשך היציבות של משטר שאינו מבוסס על תמיכה עממית, אלא על דיכוי וביצוע פשעים והפרות חמורות של זכויות האדם של אזרחיו ואזרחיותיו.

איתי מק הוא פעיל ועורך-דין לזכויות אדם, הפועל להגברת השקיפות והפיקוח הציבורי על הייצוא הביטחוני הישראלי.

> כשיש ספק אין ספק: קיצור תולדות הנטרול הישראלי